פסק-דין בתיק א 12858/04

זוהי תביעה בגין נזק שנגרם למכונית בתאונת שרשרת בדרך ההסתדרות בחיפה. מכונית הנתבעים, נהוגה ע"י מר מויאל, יצאה מכביש שירות שלימין הדרך. מכוניתו של צד ג 1 (להלן: אטיאס) שנסעה בנתיב האמצעי משלושה נתיבים בכביש עצמו בלמה בלימת חרום.  מכונית התובעת, שבה נהג מר מלאך הגיעה מאחוריה ומאחוריה נסעה מכוניתו של צד ג' 2  מר תומא.  המחלוקת הממשית בין המעורבים באירוע נוגעת לשני עניינים: הראשון:  לאיזה נתיב נכנס מר מויאל - ענין שיש לו השלכה ישירה על  סיבת התאונה. השני: מה היה סדר הפגיעות בתאונת השרשרת שהתרחשה בין שלוש המכוניות האחרות.

ראשית, לשאלת מעורבותו של מר מויאל בתאונה. מר מויאל הודה במסגרת עסקת טיעון בבית המשפט לתעבורה באחריותו לתאונה בכך שרכבו בלט לנתיב נסיעתו של מר אטיאס, שנאלץ לבלום בלימת חרום כדי למנוע תאונה. מר אטיאס ומר מלאך העידו כי מכוניתו של מר מויאל אכן  חסמה את נתיב נסיעתו של מר  אטיאס לאחר שהגיחה בנסיעה רצופה מעבר לתמרור "האט ותן זכות קדימה" שהורה את דרכו, ורק בלימת החרום של מר  אטיאס מנעה את התנגשות מכוניתו במכוניתו של מר  מויאל.  מר מויאל העיד, שהוא עצר בתמרור והשתלב בנסיעה רק בנת"צ ולאחר מטרים ספורים שמע חריקת בלמים וקולות נפץ והבחין בתאונה בנתיב שמשמאלו, שהוא כלל לא גרם לה. הוא עצר במקום כדי להושיט עזרה ומפני שלא היה מנוסה ו"זו התאונה הראשונה שלו". זהו בודאי נוסח מוזר למי שהתאונה "אינה שלו". לדבריו הוא הודה והורשע בהליך הפלילי "כדי למנוע טרטורים בית המשפט", מפני שהוצעה לו עסקה מפתה מבחינת תנאיה אך ההודאה שהודה בשמו עורך דינו לא היתה הודאת אמת. לאור אמירות אלה, מר מויאל הוא עד מפוקפק מאוד. שוכנעתי,  שהוא שהיה הגורם המכריע לתאונה, בכך שלא ציית לתמרור ולא נתן את זכות הקדימה למכוניתו של  מר אטיאס.  בהתנהגות מר אטיאס עצמו, לא  מצאתי כל פגם. הוא עשה מעשה סביר והגיוני כדי למנוע תאונה וככל שהדברים אמורים בו עצמו, הצליח בכך. חבל, שהנהגים האחרים שנסעו אחריו לא הצליחו באותה מידה למנוע את הפגיעה בו עצמו - וענין זה מוביל אל השאלה השניה - הסבוכה מעט יותר - שאלת סדר הפגיעות בתאונה שהתרחשה.

מר אטיאס סיפר שמכוניתו נפגעה מאחור לאחר שהוא נעצר. הוא חש פגיעה אחת, קשה, ואחרי התאונה פונה לבית החולים. מר מלאך סיפר, שמכוניתו הגיעה לעצירה מוחלטת אחרי מכוניתו של מר אטיאס, כשהיא באלכסון וחזיתה נוטה שמאלה, עדיין בתוך הנתיב האמצעי. אז לאחר שחלפו 2 - 3 שניות, נפגעה מכוניתו ע"י מכוניתו של מר תומא, שנסעה בנתיב האמצעי וניסתה לחמוק שמאלה כדי למנוע תאונה. מר תומא כמעט והצליח להמלט לנתיב השמאלי, אלא שפינתה הימנית הקדמית של מכוניתו לכדה את הצד השמאלי האחורי של מכונית התובעת. כתוצאה מהפגיעה נהדפה מכונית התובעת על מכוניתו של אטיאס,  הואצה שמאלה, חצתה את הנתיב השמאלי ופגעה בעמוד על שטח ההפרדה שמשמאל.

מר תומא לא התייצב להעיד, אף שהוזמן. בעדותו במשטרה ובהודעתו לחברת הביטוח הוא טען שמכוניתו נסעה בנתיב השמאלי ביותר, הוא הבחין בשתי מכוניתו מתנגשות בנתיב האמצעי, כאשר השניה שבהן (מכונית התובעת)  נכנסה לנתיב השמאלי. הוא עצמו ניסה להמלט שמאלה אך לא הצליח למנוע את התאונה. 

מוקד הפגיעה במכוניתו של אטיאס היה  בחלקה האחורי השמאלי. במכונית התובעת יש סימני נזק בשני הצדדים של החזית ובחלק השמאלי האחורי. הנזק בחלק השמאלי הקדמי הוא תוצאת הפגיעה בעמוד (כדי להגיע אליו באופן שצייר השוטר שהגיע למקום את צורת עמידתה בסוף התאונה, היה על מכונית התובעת לחצות את הנתיב השמאלי בזווית של 45 מעלות לערך). החלק הימני הקדמי הוא שפגע במכוניתו של אטיאס. בהתחשב ברוחב הנתיבים (קצת יותר מ - 3  מ') וברוחב המוניות (כ - 2 מ') נראה שהמגע בין הפינה הימנית הקדמית של מכונית התובעת עם חלקה האחורי של מכונית אטיאס התרחש בערך באמצע הנתיב. התשובה לשאלה אם הפינה השמאלית הקדמית של מכונית התובעת בלט במשהו לנתיב השמאלי תלויה בנתונים שלא הוכחו - זווית ההטיה שלה על הכביש ומיקומה המדוייק בנתיב. מה שברור הוא, שאפילו בלטה הפינה השמאלית שלה במשהו לנתיב השמאלי (ומר מלאך משוכנע שהיא לא בלטה) נוכח זווית הסטיה הניכרת שמאלה, חייב היה החלק השמאלי האחורי שלה להיות עדיין בנתיב האמצעי.

העובדה שדווקא שם פגעה מכוניתו של מר תומא במכונית התובעת, מלמדת על כך, שמר תומא לא היה ברגע הפגיעה בנתיב השמאלי ביותר (כפי שטען בהודעות הכתובות) ושפגיעתו במכונית התובעת לא נבעה מחדירתה של זו לנתיב נסיעתו. יתכן שלא במקרה נמנע מר תומא מהתייצבות למתן עדותו. מכיוון שבענין כה מרכזי עדותו אינה סבירה,  לא ניתן לקבל גם את טענתו שמכונית התובעים פגעה במכוניתו של אטיאס בטרם נפגעה על-ידי מכוניתו (טענה הנסתרת גם ע"י עדותו של אטיאס עצמו שחש "מכה אחת" בלבד).

סוף דבר: מצאתי שמר מויאל נושא באחריות העיקרית לתאונה שכן לא נתן את זכות הקדימה למכוניות שנסעו בנתיבן. לא מצאתי שניתן לייחס אשם כלשהו בגין התאונה למר מלאך, נהג רכב התובעת, או למר אטיאס, צד ג'1. מר תומא, צד ג2  נושא באשם בשל כך שלא שמר מרחק מרכב התובעת וכשנוצרו נסיבות המחייבות זאת, לא הצליח  למנוע את התאונה בניסיונו לסטות  לנתיב השמאלי. בניסיון לחלק את האחריות בין מר מויאל למר תומא, מן הראוי להביא בחשבון שמר תומא נכשל בתגובת חרום לא מוצלחת ואילו מר מויאל נכשל באי מתן זכות קדימה בנסיבות שבהן היתה לו שהות מספקת לתכנן את צעדיו.  רשלנותו של מר מויאל הכשירה את הקרקע לגרימת הנזק ע"י רשלנותו של מר תומא - אך רשלנותו של מר מויאל חמורה ממנה בהרבה. בנסיבות אלה אני מייחס למר תומא תרומת אשם של 20% בלבד.

לפיכך אני מקבל את התביעה, מחייב את הנתבעים לשלם לתובעת סך 29,680 ש"ח הנושא הפרשי הצמדה כדין מיום 14.1.04 ועד התשלום המלא בפועל וכן שכ"ט עו"ד בשיעור 10% בתוספת מע"מ, ושכר העד שנפסק.

אני דוחה את הודעת צד ג' כנגד צד ג' 1. הנתבעים ישאו בשכ"ט עו"ד צד ג' 1 בסך 3,000 ש"ח בתוספת מע"מ ובהוצאות צד ג' 1 עצמו בסך 500 ש"ח.

אני מקבל את הודעת צד ג' כנגד צד ג' 2 ומחייבו להשיב לנתבעים 20% מהסכומים שהם ישלמו לתובעת.

המזכירות תשלח העתק פסק הדין לצדדים בדואר.

ניתן היום 9 במרץ, ט' באדר התשס"ו, בהעדר  הצדדים.

ירון בשן, שופט התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: