פסק-דין בתיק א 12834/04

התובעת שהינה חברה להובלות ביטחה משאית שבבעלותה מסוג איווקו מ.ר 62858-00  אצל הנתבעות בפוליסה לביטוח רכב מסחרי ועל כך אין חולקין.

כמו כן אין חולקין כי הסכום שנרשם בפוליסה כערך המקסימלי של המשאית המבוטחת במועד עריכת הביטוח הינו 75,000 ש"ח.

על פי תנאי הפוליסה המפורטים ברשימה תנאי מוקדם לכיסוי סיכוני גניבה ו/או פריצה מותנה בקיום מוגנים.

א. בטחונות, או מד או מקסימטקס או אימובלייזר מקורי או עלוקה.

ובנוסף:

מערכת איתור הכוללת לוח מקשים או שלט קוד אשר דמי המינוי החודשי עבורה משולמים כסדרם באופן שוטף לחברה המפעילה...

ביום 22.6.03 נגנבה, לטענת הנתבעת, המשאית והודעה בהתאם נמסרה למשטרה.

במקביל פנתה התובעת לנתבעים לקבלת תגמולי הביטוח עפ"י הפוליסה, דא עקא שלאחר חקירה ודרישה נדחתה התביעה מן הטעם כי במועד הגניבה לא היו מותקנים במשאית המיגונים המפורטים והנדרשים בפוליסה ולפיכך אין התובעת זכאית לתשלום תגמולי הביטוח.

בכתב הגנתה הוסיפה הנתבעת וטענה כי לא זו אף זו, התובעת לא מסרה פרטים מדויקים בהצעת הביטוח משלא דיווחה על גניבה קודמת של משאית שבבעלותה וענתה כי לא היו תביעות קודמות ובכך הפרה את הוראות סעיפים 6,7 לחוק חוזה הביטוח וגם מן הטעם הזה דין תביעתה להדחות.

לציין כי טענה זו אינה מופיעה במכתב הדחייה של הנתבעת בניגוד להוראות המפקח על הביטוח, כי יש יש לפרט במכתב הדחייה את סיבות הדחייה ולפיכך לא ניתן להעלותה בשלב מאוחר יותר בכתב ההגנה, ואין די בכך כי הנתבעת רושמת במכתבה כי היא שומרת לעצמה הזכות לטעון כל טענה על פי דין, שכן הוראותיו של המפקח ברורות, יש לציין במכתב הדחייה, ברחל בתך הקטנה, את כל נימוקי הדחייה.

אולם גם לגופו של עניין סבורתני כי טענה זו נופלת בתחום השטח האפור, שכן לגירסת התובעת, מפי עת/1 סוכן הביטוח ועת/3 סברו אלה כי השאלה מתייחסת למשאית הספציפית ולא לכלל משאיות התובעת (4 במספר) ולכן ענו כפי שענו.

מכל מקום איני סבורה כי זוהי הטענה כבדת המשקל בענייננו ולא הייתי דוחה התביעה רק בגינה, מה גם שלא הובא כל גורם מוסמך ונכון ממחלקת החיתום של הנתבעת להוכיח כי אכן לא היו מבטחים המשאית אף לא בדמי ביטוח גבוהים יותר - עדותו של עה/2 אינה נותנת מענה לסוגיה זו - ואף לא הוכחה כוונת המרמה המפרוטת בסעיפים 6, 7 דלעליל שנטל הוכחת כוונת המרמה מוטל על הנתבעת.

אשר לטענה בדבר אי קיומם של אמצעי המיגון: כאמור תנאי מוקדם לכיסוי הינו קיומם של אמצעי המיגון, אין עסקינן בסייג אלא בתנאי בלעדיו אין. לפיכך נטל הראיה ונטל השיכנוע מוטלים לפתחה של התובעת להוכיח שניים.

האחד - קרות מקרה הביטוח והשני כי בעת קרות מקרה הביטוח עמדה בתנאי הפוליסה ולפיכך זכאית היא לפיצוי על פיה.

לאחר שבחנתי את חומר הראיות שבפני לא שוכנעתי כי התובעת עמדה בנטל זה.

ראיותיה של התובעת לעניין זה נסמכות על שניים. האחד עדותו של עת/3 גאוטה יהודה, בעליה של התובעת שהינו בעל עניין בדבר, אשר זכרונו בגד בו בכל האמור בהתקנת מערכות המיגון ומידת מעורבתו האישית בהתקנה ואף לא היה בידו להציג תעודת אחריות כמתחייב מההתקנה. תעודה שכזו אף לא הוצגה על ידי המתקין עת/2 עודד הרמתי הטוען בתצהירו כי התקין את מערכת האיתורן במשאית.

ובמה דברים אמורים: לימים הסתבר כי מערכת האיתורן שנטען כי הותקנה במשאית לא היתה תקינה וכי מקודדי מערכת הביטחונית שמסרה התובעת לא היו שייכים כלל למשאית מסוג "איווקו" אלא מדובר בקודניות המתאימות למשאית מסוג וולבו, כאשר עפ"י עדותו וחוות דעתו של עה/3, עמוס גורן ממציא הביטחונית שולל המומחה את האפשרות להעביר מערכת ביטחונית ממשאית למשאית או כדבריו:

סעיף 4: "חשוב לציין כאן כי מאחר ומערכת הבטכונית מותאמת באופן ספציפי לכל דגם של מנוע, אין זה מעשי שהמתקין יוכל להתאים מערכת בטכונית מדגם שיוצר עבור רכב מסוים לכרב מדגם אחר".

ובעדותו (עמ' 16) "בכל מנוע זה שונה במשאיות יש הבדלים מהותיים בין דגם שמתאים לוולבו לבין דגם שמתאים לאיווקו".