פסק-דין בתיק א 1275/04

הרקע לסכסוך

1.         הבעלות בחלקה 3 שבגוש 15565 רשומה על שם הנתבעת (להלן נכנה אותה גם 'המועצה'). התובע טוען לבעלות ב-65 דונם מתוך חלקה זו. לטענתו באה לו זכותו בקרקע מאביו, שהחזיק בה לפניו. בטרם ניפנה לדון בראיות שהביא התובע על מנת להוכיח את זכותו בקרקע נפרוס את הרקע הצריך לדיון. ובכן, בקרקע המדוברת נעשה הסדר מקרקעין, שנסתיים בשנת 1946, שאז נרשמה חלקה 3 הנ"ל בבעלותו של הנציב העליון, ולצידה ההערה הבאה:

'for the time being on behalf of the village of Maghar El-Mansura'

            עם קום המדינה באה האחרונה בנעליו של הנציב העליון, ולכן נרשמה החלקה עתה בבעלותה בספרי רישום המקרקעין.

2.         בין המדינה למועצה נתגלע סכסוך, כשהמועצה דורשת בעלות בקרקע, כשהיא נסמכת על אותה הערה שהבאנו עתה. היא פעלה, בדרישת בעלות זו, בשם יושבי הכפר שטענו לזכות בקרקע.

סכסוך זה שבין המדינה למועצה נסתיים בהסכם שנכרת בין השתיים בשנת 1991, ועיקרו חלוקה של הקרקע ביניהן.

3.         כברת הקרקע אותה מבקש התובע לעצמו מצויה בחלק שניתן למועצה בהסכם משנת 1991. על כן הוא פנה, לאחרונה, למועצה וביקש ממנה כי תיתן לו את זכותו בקרקע, אלא שזו לא נענתה לו. מכאן באה תביעתו שלפנינו, ובה הוא מבקש לחייב את המועצה ליתן בידו את הקרקע.

מות התובע

4.         לאחר שנסתיימה שמיעת המשפט והוגשו סיכומי הטענות הודיעני ב"כ הנתבעת, כי נודע לו שהתובע הלך לבית עולמו. הוא ביקש לתקן את התביעה בהתאם.

5.         הודעתו/בקשתו הבהולה של ב"כ הנתבעת (שחזרה על עצמה מספר פעמים, משום מה) לא היה לה כל מקום. דומה, כי נעלמה מעיניו הוראת תקנה 36 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 הקובעת לאמור:

36.        אין תפוגה כשיש עילה או נגמר הדיון

לא תפוג תובענה על שום שאחד מבעלי הדין מת או פשט את הרגל, ובלבד שעילת התובענה בעינה עומדת; ואם מת אחד מבעלי הדין בין גמר הדיון לבין פסק הדין, לא תפוג התובענה אף אם אין עילתה קיימת עוד אלא מותר ליתן פסק דין. (ההגדשה שלי - א.א.)

אגב, ב"כ התובע לא הודיעני דבר אודות שמועה זו ששמע ב"כ הנתבע. מכל מקום, גם אם נכון שמע ב"כ הנתבעת, יש בידי ליתן פסק דין, מכוחה של תקנה 36 הנ"ל.

התדיינות קודמת ביחס להסכם משנת 1991

6.         בפתח הדיון חשוב כי נזכיר, כי קדמה לתביעה זו של התובע התדיינות בין טוען אחר לקרקע באותו איזור (ת.א. 1043/01) לבין המועצה, המדינה וקק"ל. באותו דיון עלתה שאלת משמעותו של ההסכם משנת 1991, ומשמעות מחויבותה של המועצה לחלוקת הקרקע בין התושבים הטוענים לה. בעניין זה יצאו מלפניי שני פסקי דין, באשר על פסק הדין הראשון הוגש ערעור לבית המשפט העליון, העניין חזר אליי על מנת ללבן סוגיה פלונית, ולאחר דיון הוצאתי פסק דין נוסף, לפי שהנחני בית המשפט העליון.  בעלי  הדין  הסכימו,  כי כל התיק בתובענה הנ"ל (1043/01) ישמש אותנו גם כאן. לפי הבנתי יש לראות את הסכמתם ככזו המבקשת, בין היתר, לאמץ ממצאים שקבעתי שם. את תמצית מסקנותיי בפסק הדין אביא עתה, ככל שהם חשובים לענייננו, קרי למשמעות מחויבותה של המועצה כלפי התושבים הטוענים לזכות בקרקע שניתנה לה בהסכם משנת 1991.

7.         ובכן, מן הממצאים שקבעתי בת.א. 1043/01 עולה, כי סמוך לאחר כריתת ההסכם משנת 1991 הזמינה המועצה את שירותיו של המודד זינאדין אבו-גוש, על מנת שיסמן את גבולות החלקות שנתבעו בידי תושבי הכפר מתוך הקרקעות שקיבלה המועצה לידיה באותו הסכם משנת 1991, ואבו-גוש אמנם יצא לשטח, נפגש עם דורשי הקרקע, והכין תשריט בהתאם (נ/31 שם). תשריט זה אמור היה לשמש את המועצה, בהמשך הדרך, על מנת לעשות לחלוקה רסמית של הקרקע בין דורשיה. אלא שדבר לא נעשה לאחר שהוכנה תכנית זו, אלא בחלוף למעלה מעשור שנים, לאחר שהוגשה התביעה בת.א. 1043/01, שאז שכרה המועצה את שירותיו של המודד רפעת מוזלבט, פרסמה בכפר הזמנה לתושבים הדורשים זכות בקרקעות כי יבואו ויטענו את טענותיהם, והמודד מוזלבט אמנם נפגש עם תושבי הכפר בשטח, והכין תשריט בהתאם (נ/26 שם).

8.         מסקנה חשובה אחרת שעלתה בפסק הדין בת.א. 1043/01 נגעה לאופן שבו על המועצה לפעול על מנת לחלק את האדמות שניתנו בידיה בהסכם משנת 1991. הדברים חשובים בשל כך, שקיימים תושבים בכפר, שהקרקע שהם טוענים לה נופלת בחלק שנפל למדינה בהסכם משנת 1991, והנה נוכחנו לדעת, כי המועצה מתכוונת לחלק את החלק שנפלה בחלקה שלה - לפי החזקתם של המחזיקים בפועל בקרקע. כך יצא, כי התושבים הטוענים לזכות בחלק שנפל בידי המדינה יוצאים וידיהם על ראשם, ותוצאה זו לא נראתה בעיניי. ההסכם משנת 1991 התכוון לכך, שהמועצה תקבל לידיה נתח קרקע, ותחלק אותה בין כל מחזיקי הקרקע, גם בחלק שניתן למדינה באותו הסכם משנת 1991. לפי תכליתו של ההסכם זה - על המועצה לקחת לידיה את כלל הקרקע המדוברת, ולחלקה בין כל הדורשים זכות בקרקע, גם אלה שהחזיקו בקרקע שנפלה למדינה בהסכם משנת 1991, באופן שכל אחד יקבל לפי חלקו היחסי בקרקע בכללה.

9.         ועוד אציין, כי בסיפא לפסק הדין ציינתי, כי לא אוכל להורות למועצה - במסגרת אותה התדיינות - כיצד תחלק את הקרקע בין הטוענים לה, ויותר מהצהרה לתובע (שם) על זכותו לקבל בעלות על פיסת קרקע לא אוכל ליתן בידו, הואיל וכל קביעה אחרת עשויה להשפיע על זכויותיהם של כלל התושבים הטוענים לזכות בקרקע, ואלה הם רבים, ואף לא אחד מהם הוא בעל דין במשפט (באותה התדיינות).

מסקנות ביניים