פסק-דין בתיק א 1274/01

א.       כללי

1.         בתאריך 12.9.97 נפטרה המנוחה, בחירי נואל, ילידת שנת 1961. במותה, הותירה אלמן )התובע מס' 2(וכן שבעה ילדים קטינים (התובעים 3 - 9), אשר הגדול שבהם, בעת פטירתה, היה כבן 9 שנים.

2.         6 ימים טרם פטירתה, הובאה המנוחה לבית חולים "סורוקה", כשהיא סובלת מכוויה מעורבת על פנישטח של כ-30% מגופה. בתום שישה ימי אשפוז, המנוחה נפטרה כתוצאה מזיהום.

3.         זוהי תובענה, שהוגשה על ידי יורשי המנוחה והתלויים בה - בעלה וילדיה לפיצוי בגין הנזקים שנגרמו להם. לתביעה הצטרף המוסד לביטוח לאומי (התובע מס' 10 - להלן: "המל"ל"), מכוח הוראת סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב) תשנ"ה - 1995 (להלן:"החוק").

4.         הצדדים הגיעו לכלל הסכמה בשאלת האחריות בגרימת מותה של המנוחה ולפיה, הנתבעת נושאת באחריות בשיעור של 92.5%. הסכמה זו קיבלה תוקף של החלטה.

5.         הנתבעת והמל"ל הגישו בהסכמה, חוות דעת אקטוארית, ערוכה על ידי מר שי ספיר, המתייחסת להיוון התגמולים ששולמו וישולמו בעתיד לילדי המנוחה, התלויים בה - על ידי המל"ל. ניתנה לתובעים הזדמנות להגיש חוות דעת אקטוארית מטעמם, במסגרת החלטה מיום 17.1.06 (עמ' 20 לפר), ברם הם בחרו שלא לעשות כן. בסיכומיו, עתר ב"כ התובעים 1 - 9 למינויו של אקטואר מטעם בית המשפט. הבקשה לא נומקה ולא ראיתי עילה לקבלה. משבחרו התובעים 1-9 שלא לממש את זכותם להגיש חוות דעתאקטוארית מטעמם, הרי שחוות הדעת שהוגשה, על ידי מר שי ספיר, היא הקובעת לצורך חישובי התביעה דנן.

ב.       על המנוחה

1.         המנוחה נולדה בעזה ב - 1961. היא נישאה לבעלה, התובע מס' 2 (להלן: "הבעל" או "התובע"), כ- 10 שנים טרם פטירתה. במהלך נישואיהם, נולדו לבני הזוג 7 ילדים.

2.         התובע טוען, כי עובר למותה, המנוחה עבדה כתופרת ותרמה להכנסת המשפחה סך של כ- 3,000 ש"ח לחודש, כערכם נכון להיום. לדבריו, המנוחה למדה תפירה בבית ספר בעזה, טרם נישואיה וכאשר נישאה, הוא רכש עבורה מכונת תפירה, באמצעותה, היא תפרה ל"מכרים ולחברות".

3.         מר אחמד אלחג'וג', עד תביעה, המתגורר ביישוב מגורי התובעים, אישר לכאורה, את גרסת התובע, לפיה, המנוחה עבדה כתופרת. לדבריו, את המנוחה הוא הכיר כחלק מ"החמולה" ועל עיסוקה כתופרת למד מאמו, אליה התלווה, כאשר ביקרה אצל המנוחה לצורך תפירת בגדים. העד נשאל, הכיצד התאפשר לו  לבקר בבית המנוחה, נוכח האיסור החל על גברים, בני העדה הבדואית לעשות כן והשיב, כי היה ילד באותה עת, דא עקא, העד העיד על עצמו כי הינו יליד שנת 1975 לערך (בן 31). יוצא אפוא, כי כאשר המנוחה הגיעה ליישוב, הוא היה כבן 12, בתחילת בגרותו, וספק רב, אם בגיל זה, עדיין הוא ליווה את אמו לביתה של ה"תופרת", כפי שגרס.

בנסיבות אלו, אין לייחס משקל רב לעדותו של עד התביעה, אשר על פניה, אינה מהימנה.

בשולי הדברים, העד סיפר, כי הגיע לבית המשפט, לצורך מתן העדות, כאשר פגש בתובע באקראי, דקות ספורות טרם הדיון והשניים סיכמו לשוב יחדיו ליישוב מגוריהם. במהלך שיחתם, התובע ביקשו להתלוות אליו לבית המשפט ולמסור את גרסתו. הנסיבות המתוארות, על פניהן, מעוררות ספק, באשר למהימנות הגרסה שמסר.

4.         עדות התובע נותרה אפוא, כעדות יחידה, לצורך הוכחת הטענה, כי עיסוקה של  המנוחה היה תופרת. לא הוצגו ראיות נוספות להוכחת הגרסה. לקוחותיה, לכאורה, של המנוחה - לא הובאו לעדות. ילדי המנוחה, אשר חלקם בוגרים - אף הם לא הובאו לעדות. מכונת התפירה, אשר לכאורה, שירתה את המנוחה בעבודתה - לא הוצגה. כמו כן, לא הוצגו מסמכים להוכחת הכנסתה הנטענת של המנוחה, על סך של 3,000 ש"ח - הכנסה גבוהה מאוד, בהתחשב בהיקף עבודתה, כאם וכעקרת בית וכן, בהתייחס להכנסתו של התובע, אשר משכורתו בגין משרה מלאה (!) עמדה על סך של כ - 3,800 ש"ח.

זאת ועוד; הוכח, כי לאורך 10 שנות נישואיה, עד מועד פטירתה, המנוחה ילדה ילד מדי שנה (כמעט).

כך, בנה הבכור נולד ב - 20.6.88, הבן השני נולד בתאריך 31.10.89, הילד השלישי ב- 24.11.90, הילד הבא ב- 20.12.91, הבא אחריו, ב- 19.11.92. לאחר מכן, חלה הפסקה בת כשנתיים ומחצה והילדה הבאה נולדה בתאריך 9.7.95, הילד האחרון ב- 9.6.96, כשנה ו - 3 חודשים טרם מותה.

5.        העובדות מדברות בעד עצמן; לאורך נישואיה ועד ליום מותה, המנוחה היתה טרודה, בהריונות ולידות. באותה עת בעלה עבד במשרה מלאה והותיר את עול גידול הילדים וניקיון הבית על כתפיה. בנסיבות אלו, שומה היה על התובע להציג ראיות מוצקות, להוכחת טענתו, לפיה, ריבוי ההריונות והלידות, לא מנע מבעדה לעבוד כתופרת וכי היה סיפק בידה להשקיע זמן ומשאבים בעבודתה, לכאורה ולגרוף הכנסה של כ-  3,000 ש"ח מדי חודש.

ראיות כאלו לא הוצגו. נהפוך הוא; מהימנותו של התובע מוטלת בספק נוכח הגרסה שמסר. ניכר עליו, כי ביקש להציג מצג, אשר לא שיקף נכונה את המציאות. מעדותו התחוור, כי בתצהירו, התובע לא הציג תמונה שלמה ומלאה, של חייו המשותפים עם המנוחה והעובדות הנוספות שהתגלו, במהלך חקירתו הנגדית - מטילות צל כבד על אמינות גרסתו, הכל כפי שיבואר בהמשך. 

6.        יוצא אפוא, כי התובעים לא עמדו בנטל המוטל עליהם, להוכחת עבודתה ותרומתה של המנוחה לפרנסת המשפחה.

הנתבעת טוענת, כי יש לקבוע, כעובדה שהמנוחה לא עבדה וכלל לא השתכרה.