פסק-דין בתיק א 1271/04

התובע, אברהם רינות, הגיש תובענה לפסק דין הצהרתי, לפיו אין להמשיך בהליכי בוררות, שהתנהלו (ועודם מתנהלים) בינו לבין הנתבעות מס' 1-2, וכן להצהרה, כי אין הבורר מוסמך להעניק לנתבעות סעדים שהתבקשו על ידן, בבקשה למתן הוראות, כל עוד לא הוכרעה המחלוקת, נשוא הבוררות לגופה, וניתן פסק בורר סופי, כי התובע מחויב לרכוש נכס מקרקעין, שסביבו ניטשה המחלוקת בין הצדדים, מידי הנתבעות.

בין התובע, שהינו מבכירי משק הביטוח בישראל, לבין הנתבעות מס' 1-2, מתנהל הליך בוררות שעניינו הסכם שנכרת בינו לבין הנתבעות מס' 1-2, ביום 23.11.98.

ההסכם כלל בין היתר, הוראות כאלה ואחרות, ביחס לחיוב התובע ברכישת נכס מקרקעין, כשהברירה האם לחייב בביצוע עסקת המקרקעין אם לאו, היתה מסורה לנתבעת מס' 1 (ראה סעיף 5 לכתב התביעה).

לתובע טענות כאלה ואחרות, ביחס לקיום החוזה בינו לבין הנתבעות מס' 1-2, כשבמסגרת אותו הליך, מונה שופט בית המשפט העליון בדימוס, גבריאל בך, כבורר במחלוקת בין הצדדים (החלטת כב' השופט אזר ז"ל, מיום 12.9.02).

הבוררות התנהלה ומתנהלת לה באיטיות. בשלב מסוים, בתחילת שנת 2004, הוגשה תובענה כנגד הנתבעת מס' 2 וכנגד חברה נוספת בשם עילית נדל"ן א.פ. בע"מ, לסילוק יד וצו הריסה, בכל הנוגע לגדר המפרידה בין הנכס השנוי במחלוקת לבין החלקה הסמוכה.

תובענה זו, היתה העילה הנטענת להגשת התובענה שלפני, ובמסגרתה, עתר התובע לכך, שלא תוכרע המחלוקת בין הצדדים, כל עוד לא תוכרע אותה תביעת פינוי, שנזכרה לעיל.

בנוסף, הוגשה בקשה לבורר הנכבד, על מנת שזה יעכב את הליכי הבוררות, בקשה שנדחתה על ידי הבורר, בהחלטה מנומקת מיום 19.6.05.

עתה, עותר התובע למחיקת תביעתו, והטעם העיקרי לכך, נעוץ בעובדה, שהנכס נמכר בספטמבר 2005, לידי צד שלישי, תוך שרוכשי הנכס נטלו על עצמם את ניהול ההליכים בקשר לתביעת הפינוי.

הסכם המכר היה מותנה בתנאי מתלה, שהתקיים בין לבין, כך שהעסקה נכנסה לתוקף, תביעת הפינוי צפויה להסתיים, ולפיכך, אין עוד טעם לשיטתו, בעתירה לעיכוב הליכי הבוררות, כך גם בעתירה למתן הוראות ביחס לאשר יעשה בנכס המקרקעין, וכל אלה כאמור, מצדיקים את מחיקת התובענה.

הנתבעים הודיעו, כי  הם מסכימים כמובן לסיום ההליך, אך טענו כי יש לדחות את התביעה ולא למחקה, והוסיפו וטענו, כי יש לחייב את התובע בהוצאותיהם, בשים לב לדרך התנהלותו בהליך הנוכחי, שכל כולה לא נועדה אלא לעכב את הליכי הבוררות, מהלך בו נוקט התובע בצורה שיטתית, על פני עת ארוכה.

נקבע דיון אחד במעמד הצדדים, שאליו התייצבה רק עו"ד גולן, פרקליטת הנתבעות מס' 1-2, והיום התקיים דיון נוסף, במעמד פרקליטי התובע, עו"ד גולן ופרקליטי הנתבעת מס' 6, כשפרקליט הנתבעת מס' 7, עו"ד קורדובה, לא התייצב.

למעשה, הסכים עו"ד זמיר היום, כי יש מקום להורות על דחיית התובענה, ומשכך, אני מורה על דחייתה, כמוסכם.

הויכוח בין הצדדים ניטש, מטבע הדברים, בשאלת ההוצאות.

בעוד התובע טוען, כי אין לחייבו בהוצאות, טענו כל הנתבעים, כי יש גם יש מקום לחייבו בהוצאות נכבדות, בשים לב לכל התנהלותו בהליך.

אשר לנתבע מס' 7, משלא התייצב פרקליטו היום, אף שהוזמן כדין (כך הצהירה עו"ד גולן), הרי שדחיית התובענה הינה בלא צו להוצאות.

טענתו הבסיסית של התובע היא, כי יש לבחון שתי שאלות, שעה שמכריעים בשאלת ההוצאות, הראשונה - האם היה טעם בהגשת התובענה מלכתחילה; והשניה - האם נהג התובע באופן סביר בכל הקשור למחיקת התובענה.

התובע סבור כמובן, שיש להשיב על שתי השאלות האמורות, בחיוב, ומכאן כאמור, יש לדחות את התובענה בלא צו להוצאות, ואילו הנתבעים חושבים וטוענים את ההיפך הגמור, ואני סבור שהדין עימם.

במה דברים אמורים?

כאמור, התובע נקט בהליכים כפולים: האחד, הליך במסגרת הבוררות, שבו טען טענות זהות לאלה שנטענו בתובענה שלפני, ובמקביל, ההליך דכאן.