פסק-דין בתיק א 127083/01

העובדות העיקריות הצריכות לעניין פסק דין זה אינן שנויות במחלוקת ויתוארו על ידי בקצרה, ככל הדרוש להבנת העניין.

המנוח מאיר הבר ז"ל (להלן: "המנוח") נספה בתאונת טיסה; המנוח בוטח בפוליסת ביטוח  שהוצאה לו על ידי הנתבעת מס' 2 (להלן: "הנתבעת") והכוללת גם כיסוי למקרה של מוות ופיצוי בסכום של -.500,000 ש"ח (קרן) [ להלן: "הפוליסה"; פוליסה זו צורפה כנספח ב' לתצהירה של התובעת וכנספח ז' לתצהירה של עדת הנתבעת הגב' רחל פנסקי ].

התובעת היא המוטבת על פי הפוליסה והייתה בת זוגו של המנוח וידועה בציבור כאשתו (סעיף 2 לתצהירה).

הנתבע מס' 1 (להלן: "הנתבע") הוא סוכן הביטוח אשר מכר למנוח את הפוליסה וביצע את כל הפעולות הקשורות בהכנת ההתקשרות שבין המנוח לנתבעת ועד מסירת הפוליסה, בפועל, לידי המנוח; תיאור מלא של פעולותיו ותפקידו של הנתבע נמסר על ידיו בתצהיר עדותו.

כפי המפורט בהחלטתי מיום 9.3.2005 (להלן: "ההחלטה") ובעקבות קבלת תוצאות בדיקת פוליגרף שבוצעו כמפורט באותה החלטה, נקבע על ידי שהפוליסה לא כללה כיסוי  בגין מקרה מוות במסגרת סיכוני מקצועו של המנוח כטייס אולם, וזה עיקרה של ההחלטה, נקבע עוד שהנתבע אמר למנוח שהפוליסה תכלול כיסוי ביטוחי בגין מקצועו כטייס; ערעור על החלטה זו נדחה על ידי בית המשפט המחוזי בהחלטתו מיום 13.3.2006 בתיק ברע 1685/05.

לאחר דברים אלה, מקובל על הצדדים שהנתבעת חבה בפיצוי התובעת על פי הפוליסה אולם נותרה שאלה אחת במחלוקת, לטעמם של הנתבעים, והיא לעניין סכום הפוליסה "...בהתחשב בעובדה שהפרמיה שנגבתה וסוג הפוליסה לא היו מתאימים מלכתחילה לעניין הטיס" (פרוטוקול הדיון ביום 24.4.06 וראה עמוד הפתיח לסיכומי טענות הנתבעים).

על פי החלטה בדיון האחרון הגישו באי כח הצדדים טיעונים לעניין שאלה זו על מנת שההחלטה שתינתן בעקבותיהם תהא בגדר פסק הדין בתיק.

מקובל עלי, על פי הראיות שהוגשו, שפוליסת ביטוח שהייתה אמורה לכלול סיכונים כנגד מוות בטיסה, בסכום פיצוי כאמור, הייתה אמורה להיות משולמת בסכומי פרמיה גבוהים יותר מאלו ששילם המנוח.

לעמדת הנתבעת, מסיבה זו יש לשלם לתובעת את סכומי הפיצוי לפי הפוליסה כשהם מופחתים באופן פרופורציוני  ביחס שבין סכום הפרמיה ששולם בפועל  לסכום הפרמיה שהיה אמור להיות משולם, אילו נעשה החישוב, לטעמה של הנתבעת, באופן הכולל את סיכוני הטיסה (סעיף 35 לסיכומי טענות הנתבעים).

נקודת המוצא לטיעוני הנתבעים היא ש "...(הנתבעת) לא ידעה אודות הסיכון האמור" (סעיף 5 לסיכומי טענות הנתבעת; ראה גם סעיף 6 וכן סעיף 15 שעוד יוזכר להלן).

מנקודת מוצא זו מבקשים הנתבעים ליצור הקש בין המקרה הנדון למקרה שבו זכאית מבטחת להפחית מתגמולי הביטוח המגיעים למבוטח עקב גילוי חסר, כפי המפורש בסעיף 7(ג) לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א - 1981 (להלן: "חוק הביטוח").

אין בטענות אלה של  הנתבעים כל ממש ואין להן כל בסיס הגיוני ומשפטי.

להנמקת האמור לעיל איני צריך להידרש לכך שאין כל דרך למצוא הקש בין שני המצבים, כפי שהדבר נראה בעיני.

די בכך שטענת הנתבעים להעדר ידיעה של הנתבעת על מהותה האמיתית של הפוליסה כפי שהוצגה לתובע אינה ראויה לדיון בהיותה מנוגדת להוראות סעיף 33 לחוק הביטוח ובייחוד מנוגדת היא להוראות ס"ק (ב) לסעיף 33 הנ"ל [ על משמעות מעמדו של סוכן הבטוח כשלוח של המבטחת לפי הסעיף הנ"ל ראה ע"א 190/99 אפרים נעמט נ. מנורה חברה לביטוח בע"מ ואח', פד"י נה4 עמ' 652 וכן בג"צ 5064/03 לשכת סוכני הביטוח בישראל נ. המפקח על הביטוח ואח' פד"י נח3 עמ'   217 בייחוד דברי חבר הכנסת וירשובסקי המובאים בפסק דינה של כב' הנשיאה בייניש בפסקה 11 של פסק דינה הנקראים כאילו כוונו מראש למקרה הנדון כאן ].

הנתבע ידע על מהותה של הפוליסה כפי שהוצגה למנוח, על כך אין עוררין לאור האמור בהחלטה.

הנתבע היה סוכנה של הנתבעת ומכאן, ידיעתו מהווה ידיעת הנתבעת ואמרתו מחייבת את הנתבעת ובכך נדחית עמדת הנתבעים בכאן.

בסעיף 15 לסיכומי הטענות מנסים הנתבעים למצוא אשם תורם בפעולות המנוח; גם בעניין זה איני רואה צורך להתייחס לגוף הטענה שכן גם היא נשענת על חוסר ידיעת הנתבעת בכל הנוגע למהותה של הפוליסה, עניין שאין לו בסיס משפטי הולם.

בקצרה ניתן לדחות את יתר טענות הנתבעים לכך שדין חוזה הביטוח לביטול חלקי מחמת טעות, או שאכיפתו תהיה בלתי צודקת וכו'.

לא הבנתי טענות אלו הואיל ולא הייתה כל טעות בחוזה הביטוח מבחינת הנתבעים.