פסק-דין בתיק א 12681/04

ההליך

1.         תביעת נזיקין לפיצויים בגין נזקי גוף בעקבות תאונת עבודה.

2.         זהו מקרה של פציעה מיום 12.7.01. העובד, ולרי בורקו, יליד 1955 (להלן: "התובע"), עסק בחיתוך של פרופיל פלדה באמצעות מסור מכני ותוך כדי כך נמעכה אגודל ידו השמאלית (להלן: "התאונה").

3.         ישנן עובדות יסוד אשר אינן שנויות במחלוקת; חברת קורם קונסטרוקציות ומבנים בע"מ (להלן: "הנתבעת") העסיקה את התובע במפעלה והטילה עליו את העבודה. תוך כדי פעולת החיתוך במשור נפגע התובע באצבעו. הנכות הרפואית היא 10%, לכל הדעות. האירוע הוגדר כ"תאונת עבודה"; לתובע שולמו דמי פגיעה וכן מענק נכות.

גדר המחלוקת

4.         הצדדים חלוקים לאורך כל החזית, לרבות בשאלת הוכחת נסיבות האירוע, קיומה של התרשלות מצד הנתבעת, אשמו התורם של התובע וכן בשאלת השפעת הפגיעה על תפקודו של התובע ושיעור הנזקים.

נסיבות התאונה ואחריות להתרחשותה

5.         ביום התאונה עסק התובע, כאמור, בחיתוך פרופיל. בתצהיר עדותו הראשית הוא מפרט כדלקמן: "... נדרשתי ע"י מנהל העבודה מר יצחק לחתוך פרופיל פלדה באורך של 12 מטר באמצעות מסור מיכני עגול, המונח בשולחן הממוקם בתוך מבנה המפעל סמוך לפתח בקיר. הפרופיל שונע והונח בעזרת מנוף על 3 תומכים (גלילים המאפשרים את הזזת פרופילי הפלדה לעבר המסור). התומכים נתונים בחצר המפעל מול הפתח, בסמוך למסור המכני העגול. על שולחן המסור נתון מוביל תומך, הממקם את הפרופיל על השולחן. את פרופיל המתכת מצמידים לשולחן באמצעות שתי בוכנות. הבוכנה האופקית מצמידה את הפרופיל כנגד המוביל והבוכנה האנכית מצמידה את הפרופיל כנגד השולחן. אני ניסרתי את פרופיל הפלדה ולאחר מכן משכתי את פרופיל הפלדה לעבר המסור. פתאום התרומם חלק הפרופיל הסמוך למסור, ואגודל ידי השמאלית נמעכה בין הפרופיל לבוכנה" (סע' 3 לתצהיר).

            התובע גם מצהיר כי לא עבר הדרכה כלשהי: "... מעולם לא למדתי בקורס בטיחות וגם מעולם לא קיבלתי הדרכות בטיחות במפעל הנתבעת. את אופן ביצוע עבודת הניסור למדתי מהתבוננות באחד העובדים במשך יומיים" (סע' 5 לתצהיר).

            נדבך חשוב נוסף היא העובדה שהתובע התריע מבעוד מועד על הסכנה אך לא נענה, וכי בעקבותיה שונה המתקן: "לפני קרות התאונה ציינתי בפני מנהל העבודה מר יצחק שיש צורך בתומכים נוספים. מר יצחק לא נענה לפניותיי והורה לי להמשיך בעבודתי, וקרתה התאונה. ואולם, לאחר התאונה הותקנו ע"י הנתבעת בין התומכים חביות המונעות את נפילת הפרופיל בעת שהוא מאבד את שיווי משקלו ונוטה כלפי מטה סביב ומעבר לתומך הסמוך למשור" (סעיף 4 לתצהיר).

6.         התובע גם צירף לתביעתו את חוות דעתו של מומחה הבטיחות, ד"ר אלעזר איל - ביקלס. הוא ביקר במקום 24.10.02. חוות דעתו הייתה, כי "פרופיל פלדה נורמלי P H200, הינו בעל חתך שצורתו כאות "H". משקלו המרחבי של פרופיל זה הינו 64.9 ק"ג למטר. בהנחה שבשעת התאונה אורך הפרופיל היה כ-5 מטרים, הרי שחלק הפרופיל הסמוך למסור היה באורך של כ-2 מטרים בעוד שחלקו האחר של הפרופיל היה באורך של כ-3 מטרים (כמרחק בין שני תומכים סמוכים). אי לכך, משקל חלק הפרופיל שבסמוך למסור היה נמוך ממשקל חלקו האחר של הפרופיל שבין שני התומכים והפרש המשקלים היה 65 ק"ג לערך. באותה העת הפרופיל היה מונח אך ורק על תומך אחד, שצורתו גלילית. מכאן שהתומך שימש כציר ולא מנע את תזוזת והטיית פרופיל הפלדה. המומנט המהפך של פרופיל הברזל היה 162 ק"ג- מטר. כדי שהתובע יוכל להתגבר על המומנט המהפך היה עליו להפעיל כוח אנכי השווה לכ- 81 ק"ג. בתקן האמריקאי הארגונומי MIL-STD 1432 C נכתב כי גבר יכול להדוף בכל אחת מידיו כוח השווה לכ- 20 ק"ג. אי לכך, לא עלה בכוחו של התובע להפעיל כוח השווה לכ- 81 ק"ג בעזרת אגודל היד השמאלית ולעצור את הטיית פרופיל הפלדה. הנתבעת לא בחנה את אופן עבודתו של התובע, למרות בקשותיו, ואפשרה את הטיית הפרופיל בעת שהוא מונח על תומך בודד. באם הנתבעת היתה בוחנת את תהליך חיתוך הפרופיל בעזרת המסור העגול, בוודאי היתה מתקינה תומכים או התקנים נוספים (כדוגמת חביות), כדי למנוע את תזוזת הפרופיל, כפי שעשתה במועד שלאחר התאונה. או לחילופין באם הנתבעת היתה תולה את הפרופיל באמצעות כבלים או רצועות הרמה, הרי התאונה היתה נמנעת. משלא בחנה הנתבעת את אופן ביצוע חיתוך הפרופילים ולא הדריכה את התובע כיצד לעבוד באופן בטיחותי, הרי שאפשרה את התאונה. בחוק ארגון הפיקוח על העבודה (מסירת מידע והדרכת עובדים), תשנ"ט - 1999 נכתב, כי על המעסיק להדריך את עובדיו על הסיכונים במקום עבודתם ובתחנת עבודתם הנוצרים מציוד ותהליכים. באם הנתבעת היתה מדריכה את התובע שבעת שהפרופיל מונח על תומך אחד בלבד, אסור לשחרר את הבוכנה האנכית מבלי לקבע את הפרופיל תחילה, על-ידי הנחה של תומך נוסף כגון חבית תחתיו, הרי שהתאונה היתה נמנעת. התובעת הנהיגה שיטת עבודה מסוכנת, שעה שלא בחנה את הכוחות העלולים להיווצר בעת הזזת הפרופיל וחיתוכו. זיהוי הסיכון והתמודדות איתו וכן הדרכת התובע על דבר הסיכון ועל שיטות ההגנה היו ללא צל של ספק מונעים את התאונה הנדונה".

7.         מצב דברים זה, של תצהיר ברור ושל חוות דעת נחרצת, חייב את הנתבעת במתן הסבר משלה, נתמך בראיות של ממש, לא רק בספקולציות. הנתבעת לא דיווחה על התאונה ובכך מנעה וסיכלה חקירת מפקח בזמן אמת. לא זו אף זו - היא נמנעה מהעדת מי מאנשי המפעל, בתצהיר או על דרך של זימון, בנושאים הרלוונטיים של מבנה המתקן, שיטת העבודה בו, הדרכה אם ניתנה, אזהרות התובע מבעוד מועד, שינוי השיטה בעקבות התאונה וכיוצ"ב. אין לי אלא להפנות לפרק ב' (עמ' 3 - 5) לסיכומי הנתבעות בכל הקשור להימנעות מהבאת ראיות. ההנחה היא, שישנם דברים בגו, ולא בכדי לא הביאה הנתבעת כל עדות כדי להזים את טענות התובע. כבר נפסק, כי "אמת המידה להחלת ההנחה האמורה היא הצפייה ההגיונית והמתבקשת, בנסיבותיו של המקרה, כי בעל הדין אכן ישמיע את העד המסוים, שלא הובא על ידו לעדות, לשם גילוי האמת וחקר העובדות, כפי שאותו בעל-דין טוען להן" (ע"א 465/88 הבנק למימון  ולסחר בע"מ נ' מתיתיהו, פ"ד מה (4) 651, 659).

8.         הימנעות הנתבעת מהבאת ראיות אומרת דרשני. קשה להאמין, שהנתבעת בחרה במודע להטיל את כל יהבה, מראש, על כך שראיות התביעה בוודאי תקרוסנה בחקירות נגדיות.

            מכל מקום, החקירות הנגדיות לא הביאו אכן לערעור גרסת התביעה, ברמה כזו שתאפשר קביעה של אי עמידה בנטל הוכחה, לפי מאזן ההסתברויות.

            התובע חזר והעיד בבית המשפט על נסיבות התאונה, באומרו: "... שהתחלתי לדחוף את הצינור קדימה יצא שהמרחק בין גלגיליות יותר גדול מהמרחק עד השולחן. ואז הצינור התחיל להתהפך, נסיתי להחזיק אותו בידים וכשצינור התחיל להתהפך ולהעמיד אותו על השולחן, מכיוון שהקצה של הצינור היה יותר כבד ולא הצלחתי להחזיק אותו ואז הקצה של הצינור נתן מכה לתופסנים העליונים וכמעט חתך לי את האצבע... אם הצינור לא היה משתחרר מן הגלגל לא יכול היה להתהפך. אחרי שהתאונה קרתה עדין לא הרכיבו עוד גלגיליות אבל שמו שם פחים כדי שהצינורות לא יתהפכו" (עמ' 13 - 14 לפרוטוקול). הוא גם חוזר ומאשר כי "... בין הגלגיליות האלו היה רווח גדול מאוד ואמרתי למנהל שצריך להרכיב עוד גלגיליות ברווח הגדול, הוא לא הסכים ולא עשה דבר... (עמ' 10 לפרוטוקול).

            ד"ר איל נחקר אף הוא. הוא מאשר אמנם שהתובע לא יכול לראות במו עיניו שהפרופיל עוזב את התומך השני, אבל זו האפשרות היחידה למעשה (עמ' 25 לפרוטוקול). הוא מדגיש כי "ברגע שהוא ממשיך למשוך כל עוד הקטע הבולט מחוץ לשולחן ארוך מהקטע על השולחן הרי שהמוט ירצה להתהפך" (עמ' 28 לפרוטוקול). הוא שלל את ההצעה להניח שמירב המשקל ברגע התאונה נמצא על השולחן (שם). כאמור, מעבר להשערות השערות ולהצגת הנחות בפני המומחה, לא הביאה הנתבעת דבר. אין די בכך.

9.         תקנות ארגון הפיקוח על העבודה (מסירת מידע והדרכת עובדים), התשנ"ט - 1999 (שבאו במקומן של התקנות מתשמ"ד), יש בהן כדי ללמד על סטנדרט הזהירות הראוי בדבר מתן הדרכה נאותה. התובע לא הודרך בכל הקשור למתקן ולעבודה עליו (ראו ע"א 663/88 יהודה נ' לבידי אשקלון בע"מ פ"ד מז(3) 225; ע"א 4597/91 קיבוץ אפיקים נ' כהן, פ"ד נ(2) 111, 122 - 123). אין בעובדה שמדובר בעובד מנוסה בענף כדי להפחית מהיקף החובה במקרה זה.

10.        בהרכבת מתקן ראוי יותר או בהדרכה מתאימה ניתן היה למנוע את התרחשות הנזק. מי שעוסק בסוג זה של עבודה לא אמור להיפצע. בכך מתקיימת דרישת הקשר הסיבתי העובדתי שבין הפרת החובות לנזק. בבדיקת הקשר הסיבתי יש לבחון האם קשר סיבתי עובדתי זה לא נשלל בשל "סיבתיות משפטית", קרי, האם מעשה של הנפגע, התובע, מנתק את הקשר הסיבתי. ניתוק הקשר הסיבתי ייתכן מקום בו פעולה מכוונת של אדם אחר מהווה את הסיבה המכרעת לנזק, כל זאת בתנאי שלא ניתן היה לצפות פעולה זו (ע"א 7021/99 עזבון המנוח שלומי ויצמן ז"ל נ' סלע, פ"ד נו (1) 822, 830). במקרה דנן, ניתן גם ניתן היה לצפות את פעולותיו של התובע, אשר ארעו כולן במהלך הדברים הרגיל של עבודתו, ועל כן לא ניתק הקשר הסיבתי.

11.        שאלה נפרדת היא, האם יש לייחס לתובע אשם תורם לאירוע התאונה. המגמה השלטת בעניין זה חזרה ונשנתה בפסיקה, לאמור: "מגמה, שהשתרשה בהלכות שנקבעו בפסיקת בית המשפט הזה, היא, כי במקרה שמדובר בתאונת עבודה, אשר בה נפגע עובד, יש לדקדק דווקא עם המעביד בכל הנוגע להטלת האחריות לתאונה ולהקל במידה רבה עם העובד בייחוס רשלנותו, שגרמה או תרמה לתאונה. היסוד הרעיוני לקביעת הלכה זו הוא בכך, שהמעביד הינו זה המופקד על המפעל או העבודה, שבמסגרתה מבצע העובד את המוטל עליו, ומתפקידו לדאוג, שתנאי העבודה ושיטות העבודה יהיו בטוחים, והעובד יודרך כראוי כיצד לבצע מלאכתו ... עם זאת יש לבחון ולבדוק כל מקרה ועניין על-פי נסיבותיו, שמא חטא גם העובד ברשלנות של ממש, אשר צריכה להילקח בחשבון, שעה שבאים לקבוע את חלוקת האחריות לתאונת עבודה. כבר היו דברים מעולם, שחרף המגמה הבסיסית הנ"ל הוטלה על העובד אחריות כבדה משל המעביד " (ע"א 655/80 מפעלי קירור בצפון בע"מ נ' מרציאנו, פ"ד לו (2) 592, 603-604; ראו גם ע"א 417/81 מלון רמדה שלום נ' אמסלם, פ"ד לח(1) 72, 81; ע"א 435/85 מחמור בע"מ נ' אטדגי (פרחן), פ"ד מא (4) 524, 527).

            טעמה של ההלכה ברור: למעביד שליטה על סוג העבודה ומהותה, על הציוד וכן על נוהלי העבודה והבטיחות. כמו כן, המעביד קובע איזו עבודה תוטל על פועל פלוני בהתבסס על כישוריו וניסיונו של זה. כן שולט הוא במתכונת ההדרכה של אותו פועל ומידתה. העובד עושה מלאכתו בגבולות אשר נתחמו על-ידי המעביד, ועל כן, ההנחה המשפטית המקובלת היא, כי עובד נפגע כתוצאה מהתממשותו של סיכון שנוצר על-ידי המעביד. אשם תורם יוטל על העובד במקרה שחרג מגבולות הסיכון שיצר המעביד. במקרה דנן, אין לראות בתובע כשותף לאחריות בכך שקיבל על עצמו את ביצוע העבודה, שכן לא נצפה מעובד כי יצא חוצץ נגד הוראות הממונים עליו. ועוד: עובד העושה עבודה מסוכנת אינו נותן דעתו תמיד רק על בטחונו האישי; דווקא עובד טוב נוטל על עצמו סיכוני גוף כדי לעשות מלאכתו נאמנה. כמו כן, לא תמיד תנאי העבודה מאפשרים לו לשקול את הסיכונים. ראו, בין היתר: "המדובר בענייננו באחד מאותם מקרים שבצד העדר הדרכה מתאימה לגבי צורת העבודה מצד המעביד, מגלה העובד חריצות, יוזמה ודבקות בעבודה. בנסיבות אלה, לא כל טעות שלו צריכה להיקבע כאשם תורם" (ע"א 3719/01 עבדאללה נ' פקר פלדה בע"מ, דינים עליון, סג', 52). ואכן, גם התובע עבד בתנאים שבהם "מנהל העבודה לוחץ לעבוד מהר יותר" (עמ' 13 לפרוטוקול).

            בהתחשב בכך שהתובע הוא איש מקצוע מנוסה, היה מקום לשקול לקבוע שיעור מסויים של אשם תורם מצידו. אלא שהתובע התריע על המצב בפני מעבידו, שלא עשה דבר, ולמעשה העמיד את התובע במצב של חוסר ברירה. לאור זאת לא ראיתי לנכון לקבוע אשם תורם.