פסק-דין בתיק א 12653/00

נתוני רקע :

1.         בפני שני תיקים שאוחדו לדיון אחד ביחס לתביעות לפסק דין הצהרתי ותביעה כספית, שתבעו הצדדים זו את זו. התובעת, שמוליק רובין תיירות בע"מ (להלן: תקרא "התובעת") היא התובעת בתביעה לפסק דין הצהרתי, הינה חברה להסעות וטיולים והנתבעת, תפארת המכונית ליסינג בע"מ, היא התובעת בתביעה המאוחדת שעניינה יתרת חוב החבה לה התובעת (להלן: תקרא "הנתבעת") הינה חברה העוסקת בהשכרת רכבים בשיטת הליסינג ובמתן אשראים כספיים. ביום 11.10.96 משכנה הנתבעת אוטובוס הרשום על שם התובעת, מסוג M.A.Nמס' רישוי 00-495-27 (להלן: " האוטובוס"), עפ"י הסכם משכון ושעבוד (נספח ת/1 לתצהיר התובעת שסומן  ת/2 - להלן: "הסכם המשכון"). בהסכם המשכון צוין כי הוא מסתמך על הסכם בסיסי שנחתם כביכול בין הצדדים ביום 1.1.96.

2.         לאחר שהנתבעת ביצעה הליך של תפיסת האוטובוס, בתיק הוצאה לפועל (שמספרו

0-99-36023-02),  הגישה התובעת ביום 30.05.00 תביעה זו, למתן פס"ד הצהרתי. בכתב  תביעתה בקשה התובעת סעד הצהרתי להצהיר על בטלות הסכם המשכון, על היות ההסכם מיום 14.6.96 הסכם הלוואה רגילה, על בטלות התחשיבים שהוגשו ללשכת ההוצאה לפועל על ידי הנתבעת, על זכאותה של התובעת להיות מחוייבת בריבית שנתית צמודת ערך של 5% בלבד וכן כי יתרת חובה לנתבעת ביום הגשת התביעה עומדת על סך של 7,566 ש"ח בלבד. ביום 12.09.00 הגישה הנתבעת תביעה בסדר דין מקוצר (ת.א 20782/00) בגין האירועים נשוא תיק זה. בהחלטה מיום 21.05.03 הוחלט על איחוד התיקים שכן מדובר באותה מחלוקת, כאשר בתיק אחד יש בקשה לסעד הצהרתי ובתיק האחר מדובר בתביעה לגבי יתרת החוב.    עוד יש לציין כי בהתאם להחלטת בית המשפט המחוזי בבר"ע 737/00 שוחרר האוטובוס לידי התובעת כנגד הפקדה במזומן בסך של 25,000 ש"ח (על פי החלטת בית משפט השלום), וכן הוסיף ביהמ"ש המחוזי וקבע כי על התובעת להפקיד ערבות בחתימת שני ערבים ע"ס 150,000 ש"ח.

העובדות:

3.         בחודש פברואר 1995 רכש מר רובין שמואל, מצד ג', ממר פלג חנוך, את האוטובוס במחיר של 420,000 ש"ח בצירוף מע"מ. המימון לרכישת האוטובוס בא משני מקורות; רובין גייס ממקורותיו, סך של 120,000 ש"ח ובעקבות התקשרותו עם הנתבעת היא מימנה את החלק הארי סך של 300,000 ש"ח ששילמה הנתבעת ישירות לחנוך פלג כל זאת בצירוף מע"מ (נספח ב/1 לתצהיר הנתבעת-נ/2).

בין רובין לנתבעת נחתם ביום 21.2.95 הסכם שכירות (נספח ת/3 לתצהיר התובעת שסומן  ת/2), לפיו הוא שוכר את האוטובוס מאת הנתבעת למשך 60 חודשים, בתשלום חודשי בסך 9,186 ש"ח (סכום זה כולל את עלויות הרישוי, ביטוח החובה והמקיף של האוטובוס וכן ריבית בשיעור 12.49% לשנה צמוד מדד) (להלן: " ההסכם הראשון"). הנתבעת קיבלה ממר פלג חשבונית מס על כל הסכום ששולם לו, קרי 420,000 ש"ח + מע"מ כאשר חשבונית זו הוצאה עבור הנתבעת, אשר לטענת שילמה את מלוא סכום המע"מ, וכאשר לטענת התובעת המוכר היה אמור ליתן לכ"א מהצדדים חשבונית לפי הסכום שקיבל ממנו בפועל. רק ביום 30.9.96 הונפקה לתובעת חשבונית מס ע"ס 120,000 ש"ח, אך כתנאי לקבלתה היה על התובעת לשלם את סכום המע"מ בסך 20,400 ש"ח לנתבעת, ואתייחס למחלוקת זו בהמשך.

4.         בתחילת שנת 1996 הועתקה פעילותו העסקית של מר רובין לתובעת ועקב כך נחתם הסכם חדש בין התובעת לנתבעת (נספח ת/2 לתצהיר התובעת שסומן  ת/2) (להלן: " ההסכם השני"). הצורך בכריתת ההסכם נבע לטענת התובעת, לא רק מהעובדה שפעילותו של מר רובין הועתקה אל התובעת, אלא גם עקב העובדה שעפ"י דרישות משרד התחבורה היה על התובעת, בתור חברה להסעות ולטיולים, לרשום את האוטובוס על שמה. ואכן לאחר חתימת ההסכם השני, האוטובוס נרשם על שם התובעת בעוד שעד כה היה רשום על שם הנתבעת. בנוסף להסכם השני נחתם בין הצדדים גם הסכם משכון ושעבוד, אשר נרשם אצל רשם החברות (נספחים ט1 ו- ט2 לתצהיר הנתבעת נ/2)  (להלן: " הסכם המשכון").

לטענת הנתבעת, התובעת החלה לפגר בתשלומיה ולפיכך שלחה אליה מכתבי התראה חוזרים ונשנים. בעקבות המכתבים, התובעת פנתה אל הנתבעת וביקשה הבהרות בנוגע לחובה. רואה החשבון מטעמה של התובעת, מר שראל, בדק את החשבונות ובסיום בדיקותיו פנה מטעמה של התובעת לנתבעת וטען בפניה כי על פי חישוביו עומדת יתרת חובה של התובעת לנתבעת על סך של 94,525 ש"ח בתוספת מע"מ (להלן: " התחשיב הראשון") (נספח יג' לתצהיר הנתבעת נ/2). משום מה דעתה של התובעת לא היה נוח מסכום החוב ולגירסתה, לאחר הבהרות נוספות נערך תחשיב נוסף ע"י מר שראל (להלן: " התחשיב השני") וראה זה פלא, בתחשיב השני יתרת חובה של התובעת לנתבעת עמדה על סך של 7,566 ש"ח בלבד (נספח ת/5 לתצהיר התובעת שסומן  ת/2). בטרם אכריע במחלוקות שבין הצדדים אציג בקצרה את טיעוניהם.

טענות התובעת:

5.         למרות שהאוטובוס נרשם על שם התובעת, נוסח ההסכם השני, כמו גם ההסכם הראשון, כ"הסכם שכירות". לטענת התובעת, ההסכמים היו למעשה הסכמי הלואה לכל דבר ועניין שכן התובעת מימנה 29% מערך האוטובוס במימון עצמי שלה. חיזוק לעמדתה זו מוצאת התובעת במכתבו של מר שמעון כרמל לעו"ד אבני מיום 24.1.96 (נספח ד' לתצהיר העדות הראשית של מר כרמל), אשר מציין, בסעיף 1 בו כי הנתבעת הסכימה להפוך את עיסקת הליסנג לעסקת מימון.

התובעת ממשיכה וכופרת בתוקפו של הסכם המשכון. כאמור, בהסכם המשכון יש הפנייה להסכם שנחתם בין הצדדים ביום 1.1.96. הסכם משכון זה היווה את הבסיס לתחילת הליכי המימוש כלפי התובעת. הטענה היא כי מאחר ואין כל הסכם שנחתם ביום 1.1.96, הסכם המשכון לא יכול להיסמך עליו ולפיכך בטל. התובעת ממשיכה וטוענת כי על הנתבעת לפצותה בגין כל הנזקים שנגרמו לה כתוצאה מכך שהאוטובוס נשאר ממושכן ולפיכך נמנעה ממנה האפשרות למוכרו תוך שהוא מפסיד מערכו כל שנה. זאת בנוסף להוצאות שנגרמו לתובעת בגין שחרור הרכב ממחסני ההוצל"פ.

עוד לטענת התובעת, עקב חששה של הנתבעת לגבי תוקפו של הסכם המשכון, החלה בהליכים כנגד הערבים לחובות החברה. באוגוסט 1996 נחתם כאמור ההסכם השני. על הסכם זה מופיעות חתימותיהם של הערבים, מר שמוליק רובין, גב' מלכה רובין וחתימה נוספת הנטענת להיות חתימתו של בנם, אסף רובין (להלן: " אסף"). התובעת טוענת כי חתימה זו אינה חתימתו של אסף והוא לא ערב כלל להתחייבויותיה כלפי הנתבעת (ת/1). מאחר ומר שמוליק רובין היה בהליך של פשיטת רגל בעת הגשת התביעה כנגד הערבים, ואסף אינו ערב לחובות התובעת, נותרה הגב' מלכה רובין הערבה היחידה לחובות התובעת. לפיכך, מתבקש בית המשפט שלא להפעיל את ערבותם לתובעת של שמוליק ואסף רובין, אם אכן יוחלט על הפעלת הערבות לחובות התובעת.

התובעת ממשיכה ומעלה טענות בגין חיוב מע"מ שלטענתה שילמה פעמיים. התובעת טוענת שהיא ניזוקה הואיל ושלמה פעמיים את סכום המע"מ החל על 120,000 ש"ח אותם שילמה מכיסה עבור האוטובוס. פעם שילמה למר חנוך ופעם שילמה לנתבעת(עמ' 7 - 9 לפרוטוקול הדיון מיום 15.12.05). לטענת התובעת בנוסף לחיוב הכפול במע"מ היא גם חויבה בדמי ביטוח מופרזים, בתשלומים החודשיים אותם גבתה הנתבעת ממנה. תשלומים מופרזים אלה פסקו רק בחודש פברואר 1997, כאשר החלה התובעת לשאת בתשלומי הביטוח בעצמה. לחיזוק טענתה מפנה התובעת להצעת מחיר (נספח ת/7 לתצהיר התובעת שסומן  ת/2) המראה לכאורה כי התובעת יכלה לבטח את האוטובוס בסך חודשי של 973 ש"ח במקום הסכום החודשי שנגבה ממנה בסך 2,096 ש"ח. גם לאחר שהתובעת שילמה בעצמה עבור הביטוחים הנתבעת המשיכה, לטענתה, לגבות ממנה את סכומי הביטוח ועל כן עליה להשיב סכום של 12,960 ש"ח עבור חודשים פברואר עד יוני 1997. סכום נוסף אותו יש להפחית מחיובה של התובעת הוא סך של 10,879 ש"ח.

עוד לטענתה, הנתבעת חייבה אותה בשיעור ריבית הגבוה באופן ניכר מהריבית המקובלת. מאחר והעסקה היא עסקת הלוואה, ובשני החוזים שנחתמו בין הנתבעת לתובעת ולמר רובין לא מופיע לטענת התובעת כל ציון של שיעור הריבית, לא מולאו  הוראות חוק הלוואות חוץ - בנקאיות, התשנ"ג - 1993, שהוא החוק החל על העסקה בין הצדדים. הריבית היחידה המופיעה בהסכמים היא הריבית המופיעה בסעיף 10 להסכם כשמדובר בריבית שתחול על פיגורים בתשלום, והיא מוגדרת כשיעור ריבית שבו מחייב בנק לאומי לישראל את לקוחותיו בחשבון חח"ד בתוספת 4% לחודש. לטענת התובעת סעיף זה גרם לה להאמין כי הנתבעת מחשבת את הריבית עפ"י פרסומי בנק ישראל וכפי שנוהגים בנקים בעסקות ליסינג שהם מבצעים. לטענתה הריבית שחויבה בעסקה עמדה על סך של 27.14%, ריבית שמהווה ריבית נשך.

טענות הנתבעת:

6.         לטענת הנתבעת, בפברואר 1995 פנה אליה מר רובין וביקש כי תממן עבורו את רכישת האוטובוס. מר רובין הודיע כי ישלם ישירות למוכר 120,000 ש"ח וביקש כי את המע"מ החל על העסקה כולה תשלם הנתבעת. וכך היה, הנתבעת שלמה את המע"מ שחל על העסקה כולה בסך של 71,400 ש"ח. לפיכך, אם גם התובעת שלמה את המע"מ על חלקה, דבר אשר לו לא הצליחה התובעת לספק ראיות משכנעות, אין לה אלא לבוא בטענות למוכר, מר פלג.

הנתבעת ממשיכה וטוענת כי ההסכמים שנחתמו, הן הראשון והן השני, הם הסכמי ליסינג (ראה עמ' 12 לפרוטוקול הישיבה מיום 15.12.05) כאשר ההסכם השני נחתם יחד עם הסכם המשכון ולאחר קבלת הסכום של 20,400 ש"ח עבור המע"מ.  בהסכם המשכון  נרשם תאריך שגוי אולם לטענת הנתבעת מדובר בטעות סופר בלבד שאין לה נפקות לגבי תוקף הסכם המשכון.

בנוגע לתחשיביו של רואה החשבון מר שראל, הנתבעת דוחה את התחשיב השני מטעם התובעת וטוענת כי הוא מופרך לחלוטין ועומד בסתירה לתחשיב הראשון. לטענתה הסכימה כי התחשיב הראשון של מר שראל ישמש נקודת המוצא להתחשבנות בין הצדדים מטעמי פשרה בלבד. כאשר מר שראל נחקר על התחשיב השני נמצאו לדעת הנתבעת, מספר ליקויים בחוות הדעת ובכך יש כדי לאיין את חוות הדעת כולה.

לטענת הנתבעת הריבית אותה חייבה את התובעת היתה בפועל בגובה 12.49%. ריבית זו, לטענתה של הנתבעת מעוגנת בהסכם בין הצדדים שכן אחוז הריבית נקבע מראש בחישוב של סך התשלומים החודשים שהיו צריכים להיות משולמים לנתבעת.

בנוסף כופרת הנתבעת ביתר טענות התובע ובכלל זה נושא תשלום המע"מ הכפול שנטען כי שולם על ידה.

דיון:

אופי העסקה בין הצדדים: