פסק-דין בתיק א 1263/99

1.    גדר המחלוקת בתביעה זו, סב סביב הזכויות בדירה הנמצאת ברח' הרצוג 21 בעכו, להלן: "הדירה".

התביעה הוגשה תחילה ע"י גב' פלה וגמן, ז"ל, שנפטרה ביום 10.07.01, להלן: "המנוחה", ובה טענה כי היא ובעלה המנוח משה וגמן, ז"ל, רכשו בשנת 1972, את הזכויות בדירה מדותן, הנתבע מס' 1, להלן : " דותן" ומאשתו המנוחה אסתר, ז"ל, להלן: " אסתר". דותן ואסתר ביחד ייקראו להלן: "דותן",  אסתר, הבת של המנוחה, הלכה לעולמה לפני האמא שלה. הנתבע מס' 3, בנם של דותן ואסתר,  שבזמן הגשת התביעה היה קטין.

התובע נכנס לנעלי המנוחה כיורש על פי צו קיום צוואה שניתן ביום 20.09.01.

המנוחה טענה כי שלמה לדותן ואסתר, בתמורה לדירה, הסכום של 56,000 ש"ח, להלן: "עסקת המכר".

       דותן מכחיש את עסקת המכר וטוען כי לא היה דבר מעולם.

2.    התובע טוען כי המנוחה התגוררה בדירה החל משנת 1976 - נ/4. דותן אינו חולק על כך שהמנוחה התגוררה בדירה החל משנת 1979 וזאת משום שהיא מכרה את זכויותיה בדירתה ברח' קפלן, תמורת דמי מפתח, ביום 8.6.79, וכי בין השנים 76-79, לא יכלה להתגורר בשתי הדירות  - ראו פרטי-כל מיום 1.12.04 בעמ' 66-67.

לטענת דותן המנוחה התגוררה בדירה בין השנים 1979 ועד לשנת 1999, כברת רשות בעוד שלטענת התובע התגוררה בדירה כבעלים.

מתברר גם, כי המנוחה הצהירה עוד ביום 25.6.1991 שהדירה שייכת, ללא עוררין, לדותן ולאשתו אסתר ז"ל.

עוד יש לציין כי המנוחה חתמה ביום 25.1.96 על הסכם שכירות בלתי מוגנת, לפיו שכרה את הדירה לתקופה של שלוש שנים. בחוזה השכירות נאמר כי אין לתובעת זכויות בדירה - ראה ת/1 ו- ת/2.

       המחלוקת בין הצדדים קשה וקוטבית והמאמצים לפשרה ביניהם לא הניבו פרי.

       שמעתי את הראיות והוגשו סיכומים בכתב. ב"כ התובע אף הגיש תשובה לסיכומי דותן. אנתח להלן את טענות ב"כ הצדדים. ההדגשות בפסק הדין הן שלי אלא אם נאמר אחרת.

3.    אקדים ואומר כי על התובע מוטלת החובה להוכיח את תביעתו עפ"י הכלל: "המוציא מחברו עליו הראיה", ולפי המידה הדרושה בהליך אזרחי. על כן,  גם אם התובע מצביע על תמיהות בעדותו של דותן וטוען כי דותן לא המציא את המסמכים המקוריים כגון נ/2 - הצהרת המנוחה מיום 25.1.91 והמוצג  ת/1 - חוזה השכירות שנחתם בין המנוחה כשוכרת לבין הנתבעים, אין בכל אלה כדי להוות ראיה פוזיטיבית להרמת הנטל המוטל על התובע להוכיח את תביעתו. הוא הדין ביחס לטענת התובע שאין ליתן בנתבע כל אימון, סוגיה חסרת משמעות, כשלעצמה, כל עוד התובע לא צלח בהנחת הבסיס הדרוש במשפט אזרחי, להוכחת תביעתו.  

4.    לטענת דותן בשנת 1999, ובהיות המנוחה בת 86, עברה להתגורר בבית אבות, כשדותן נושא בחלק מההוצאות, כחוב מוסרי לאשתו, הבת של המנוחה (שנפטרה בטרם עת), והן מתוך רצון לקיים את מצוות כיבוד ההורים - ראה נ/7 - נספח ט"ז, ע' 198 ש' 11 - 18, ע' 210, ע' 226 לפרוטוקול מיום 17.12.04, והוא דותן, השתתף בהוצאות המימון של שהיית המנוחה בבית האבות.

רכישת הדירה

5.    נושא זה היה מושתת על תצהיר המנוחה, אך לדאבון הלב, היא הלכה לעולמה בטרם שמיעת עדותה. כאן המקום לציין כי התיק הגיע לשולחני בסמוך ליום 12.9.01, כשבמועד זה המנוחה כבר הלכה לעולמה ביום 10.7.01.

התובע לא הניח כל מסמך שיש בו כדי להעיד על רכישת הדירה מהנתבעים. התביעה התבססה על תצהיר המנוחה, אך כאמור היא לא נחקרה על תצהירה, בטרם הלכה לעולמה. 

התובע טוען כי תצהירי התובעת הוגשו במסגרת בש"א 9905/99 - הבקשה למתן צו מניעה זמני. המנוחה מסרה בתצהירה כי היא ובעלה רכשו את דירת הנתבעים, כדירה המיועדת לבנם, אחיה הצעיר של אסתר וכדי לאפשר לנתבעים לעבור לדירה גדולה יותר.

לטענת התובע, דותן פעל לאורך כל הדרך כדי לנשל את המנוחה מזכויותיה בדירה, כך הוא החתים אותה על נייר ריק, שמולא לאחר מכן על ידי אשתו של התובע.

ב"כ התובע ביקש להסתמך על תצהיר המנוחה ולבחון אותו כראיה. ממשיך ב"כ התובע וטוען כי עריכת עסקאות בעל פה היה דבר מקובל בתוך המשפחה. המנוח מר וגמן, בעלה של המנוחה,  נהג לעשות עסקאות בתקיעת כף. וגם דותן נהג לבקש ולקבל מקרוביו הלוואות בסכומים גבוהים ללא מסמכים - ראה עדות אחיו יוסף פלץ בע' 95 ועדות גיסו ישראל פרי ע' 99.