פסק-דין בתיק א 12629/05

זו תביעה בסדר דין מהיר, שאין לה חשיבות ציבורית או מיוחדת, ועל כן, לפי תקנה 214טז, ינומק פסק הדין בתמצית.

התובע השכיר נכס לפי הסכם שכירות מיום 2.9.99 שעליו חתומה כשוכרת תמרה קוסטל, והנתבעים חתמו כערבים להסכם השכירות. השכירות הסתיימה ונותרו חובות (שסכומם לא הוכחש על ידי הנתבעים), והתובע תובע מהערבים תשלום חובות אלה. הערבים טוענים בהתנגדות שהגישו כי ערבו להסכם המקורי, אבל ביום 22.10.01 נחתם הסכם שכירות נוסף, שלו לא ערבו הערבים, ומכוחו ישבה השוכרת במושכר מכאן ואילך, ועל כן, אין הם ערבים לחיובים, הנובעים מהסכם השכירות החדש.

השאלה העיקרית העומדת לדיון היא איפוא, האם ערבותם של הערבים חלה גם על תקופת השכירות שאחרי 2001, או שהיא הסתיימה עם תום תקופת השכירות הראשונה, ביום 31.12.01. בעצם, זו אינה השאלה המדויקת. בהסכם הראשון מ- 2.9.99 היתה תקופת השכירות שנתיים ועוד אופציה לשלוש שנים נוספות, להפעלה על ידי השוכרת, כל שנה בנפרד. בהסכם השני מ22.10.01, הוסכם שכל תנאי ההסכם המקורי ישארו בעינם, אלא שבמקום אופציה לשלוש שנים, כל שנה בנפרד, תחודש האופציה לשלוש שנים במקשה אחת, וזאת כנגד הפחתה בדמי השכירות. השאלה המדויקת יותר היא האם ההסכם מיום 22.10.01 הוא מימוש של האופציה בהסכם מיום 2.9.99, והמשך של אותו הסכם, או שהוא הסכם חדש לגמרי. וזאת, בין היתר, משום שב"כ הנתבעים בהגינותו הודה במה שהוא מובן ומסתבר לפי הדין, כי אם היה רק ההסכם מיום 2.9.99 והשוכרת היתה מאריכה את תקופת השכירות לפי זכות האופציה שבידה, היו הערבים ערבים גם לשכירות בתקופת האופציה. כך אישר ב"כ הנתבעים במפורש בסיכומיו, והדברים גם מסתברים לפי ההגיון העסקי, שכן אם נניח שהערבות לא חלה על תקופת האופציה הכלולה בהסכם, הרי שהתוצאה היא שהמשכיר מקבל ערבויות לתקופת השכירות הראשונה, ואילו בתקופת השכירות השניה אין לו שום בטוחות, ולמרות זאת הוא חייב להשכיר ללא בטוחות מכיוון שהשוכרת מימשה את האופציה שבידה. הנחה כזו אינה סבירה ואינה מתיישבת עם ההגיון העסקי. כך גם עולה מעדותה של הערבה גב' שוום, שאמרה שהתכוונה לערוב לחוזה שבו זכות השוכרת לשכור לחמש שנים. היא אמרה אמנם שזה משנה לה אם היא ערבה לחמש שנים או פחות, למרות ההגבלה על הזכות, אבל לא הצליחה לומר מה זה משנה לה.לכן, בדין אישר ב"כ הנתבעים את הסכמתו שאם מדובר באותו חוזה, הערבות חלה גם על תקופת האופציה.

על פי הראיות שבפני, ההסכם מיום 22.10.01, אינו אלא מימוש האופציה לפי החוזה מיום 2.9.99, תוך השינוי המוסכם האמור, שלא פגע בזכויות הערבים, משהפחית את דמי השכירות. לפי ההסכם מיום 2.9.99, כדי לממש את האופציה,  היה צריך לתת הודעה של 45 יום לפני תום השכירות ב- 31.12.01, דהיינו ביום 16.10.01. ואכן, בסמוך לאותו מועד, ביום 22.10.01 נחתם הסכם שבו נאמר כי השוכר מבקש לממש את האופציה, לפי החוזה מיום 2.9.99 ומלבד שינוי כבילת האופציה והפחתה בדמי השכירות, ישארו תנאי ההסכם מיום 2.9.99 בעינם. זה איפוא המשך של ההסכם מיום 2.9.99, ואינו הסכם חדש. ב"כ הנתבעים ציטט את פסק דינו של  השופט סלוצקי שקבע אחרת בע"א 4099/96 מנדל נ' לנגזם אך השופט סלוצקי היה בדעת מיעוט. דעת הרוב היתה שהסכמי השכירות השני והשלישי באותו ענין באו מכוח ההסכם הראשון, תוך מימוש האופציה, ולא הצורה עיקר אלא המהות, ולכן הערבים ערבים להתחייבויות השוכר גם בתקופות של מימוש האופציה. ב"כ הנתבעים הציג לפני את פסק דינו של השופט נווה בת"א 221/03 שמש נ' גרוס אבל בפסק דין זה לא היה מדובר במימוש אופציה. לפיכך, אני קובע כי ההסכם מיום 22.10.01 הוא מימוש האופציה לפי ההסכם מיום 2.9.99, וערבות הנתבעים חלה עליו.

בכך ניתן היה לסיים את פסק הדין, שכן נדחתה הטענה היחידה של הנתבעים. ואולם, התובע העלה טענה נוספת, שהנתבעים אמנם לא הגיבו עליה בתצהיר, ולא אמרו שהם מתנגדים להרחבת חזית, ודיון ההוכחות התנהל בעיקר בקשר אליה. הטענה היא שהנתבע 1, רון חזן למעשה אינו הערב אלא השוכר האמיתי, למרות שהסכם השכירות נרשם על שם תמרה קוסטל, שהיא אשתו ואם ילדיו. אם נכונה טענה זו, הרי שגם אם מדובר בחוזה חדש, יש מקום לחייב את רון חזן בתשלום החובות שנותרו. כמובן, שטענה זו אינה תקפה כלפי ברטה שוום, הנתבעת 2.

הנתבעים לא הגישו כל תצהיר בתגובה לטענות התובע בתצהירו כי רון חזן הוא השוכר האמיתי, הוא שנשא ונתן בשם השוכרת, הוא שניהל את העסק במושכר, הוא ששילם לתובע והוא שנותר חייב. הראיות לצורך הכרעה בשאלה זו הן איפוא תצהיר התובע, הראיות שצורפו אליו, והחקירה הנגדית.

שוכנעתי, כי נכונה טענת התובע שהנתבע 1, רון חזן, היה למעשה השוכר האמיתי. לא הוצגה ראיה לכך שמר חזן הוא בעלה הרשמי של השוכרת, אל מול הכחשתו, אבל ברור שהוא בן זוגה הקבוע בתקופה הרלבנטית ואבי 3 ילדיה. הוא גם הציג אותה כאשתו מספר פעמים, לרבות בתצהיר שהגיש לבית המשפט בהליך אחר ביום 14.4.04, ובדיון בבית משפט אחר ביום 31.10.04, שם אמר: אני מופיע בשם אשתי כי ההתקשרות היתה איתי". הנתבע שב ואמר שכל ההסכמים היו בינו לבין התובע, כדי להסביר למה הוא מופיע, ולא השוכרת, בדיון בבית המשפט ביום 18.4.05. הנתבע לא הכחיש אמירות אלה ואף אישר אותן, אך העיד בפני, לאחר שהתחמק מתשובה,  שהאמת אינה כזו. אין לו משק בית משותף עם השוכרת, והיא רק אם ילדיו, והוא רק עזר לה והביא את השיקים בשמה, והוא אינו מנהל החנות אלא ניהל אותה במשמרת שלו, בשעות שהוא עבד. איני מאמין לעדותו של מר חזן בפני. זו היתה עדות מתחמקת (בין היתר בתשובות "אני לא מבין את השאלה" לשאלה אם הוא מאשר מה שאמר במקום אחר - תחתית עמ' 3 מיום 24.5.06), שקרית, המנסה להפוך כל שאלה לתשתית של האשמות כלפי התובע, ללא קשר לשאלה. העד לא הסביר מדוע אמר במקום אחר שהוא היה השוכר והשוכרת היתה אשתו, והוא שסיכם עם התובע, כאשר היום הוא טוען שכל זה לא נכון. ההסבר היחיד שנתן היה לגבי תצהיר אחד מכל המצגים המתמשכים, שלגביו טען שהיה בלחץ ופנה לעו"ד שלא יודע עברית, טענה המופרכת על פניה. לכך יש להוסיף את נסיונו שנכשל של מר חזן להקים חברה בשם אגו סופר בע"מ שתטען שכל המטלטלין בעסק שלה, תוך הסתרת הקשר בינה לבין השוכרת. שיטה אחרונה, איני מאמין לעדותו של הנתבע 1, מר רון חזן ואני מעדיף עליה את עדותו של התובע, שנתמכה הן בפרוטוקולים ותצהירים מפיו של הנתבע והן בפסקי דין של כמה שופטים, וקובע כי השוכר האמיתי, המוציא והמביא בעסק המושכר מהתובע היה הנתבע, שהיה  בן זוגה של הרשומה כשוכרת. לפיכך, הוא חייב אישית, ולא כערב, בחובות השכירות.

על פי כל האמור לעיל, אני מקבל את התביעה ומחייב את הנתבעים לשלם לתובע את החוב הפסוק בתיק הוצל"פ 0218183058, בתוספת אגרות התביעה ועוד הוצאות משפט בסך 4,000 ש"ח.

המזכירות תמציא העתק לב"כ הצדדים

ניתן היום כ"ז באייר, תשס"ו (25 במאי 2006) בהעדר הצדדים.

  התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: