פסק-דין בתיק א 125929/01

התובעת, ילידת 1.8.30, נפלה ונפגעה ונגרמו לה נזקי גוף בעת שהלכה מביתה שהיה באותה עת ברח' סוקולוב 24 לכיוון תחנת אוטובוס ופסעה על מרצפות מדרכה שבורות ובלתי תקינות בסמוך לבית ברח' סוקולוב 24 ביום 18.5.2000 (להלן: "התאונה"; סעיפים 1 עד 4 לתצהיר התובעת).

התביעה היא לפיצוי התובעת בגין נזקי הגוף שנגרמו לה בתאונה.

עובדת קיום התאונה וסיבותיה, שהועמדה בספק על ידי הנתבעת, הוכחו לטעמי ככל הדרוש.

תצהירה של התובעת לא נסתר בחקירתה הנגדית; בנה של התובעת הציג בפני בית המשפט תמונות שצולמו על ידיו בסמוך לתאונה, המראים את מצב המדרכה באותה עת (מוצגים במ/2) ולאחר שתוקנו, כמסתבר על ידי הנתבעת (מוצגים במ/3).

אין ממש בטענות הנתבעת באשר למועדי צילום התמונות הנ"ל או מיקומן.

על גב התמונות במ/2 מצויה חותמת המצביעה לכאורה על כך שהתמונות פותחו ביום  30.6.2000 מועד התואם את דברי התובעת ובנה על כך שהתמונות צולמו כשבועיים שלשה לאחר התאונה, ותוך התחשבות בכך שהפיתוח נעשה לאחר גמר סרט הצילום [ עדות התובעת  בעמ' 5 לפרוטוקול הדיון ביום 19.11.2003 (להלן: "פרוטוקול א'") בסוף העמוד ובעמוד 6  בתחילתו וכן עדות בנה מר אמנון דיין (להלן: "אמנון"), בסעיף 3 לתצהירו ובעמ' 3 לפרוטוקול הדיון ביום 30.5.2004 (להלן: "פרוטוקול ב'" מראשית ועד אמצע העמוד ].

מאוחר יותר צילם אמנון את המקום לאחר  התיקון, התמונות מוצג במ/3, כאשר החותמת על גב התמונות מעידה לכאורה על כך שהן פותחו ביום 20.20.2000, מועד התואם את דברי אמנון בעדותו ותצהירו שהוא צילם את המקום לאחר התיקון כחודשים שלשה לאחר התאונה (סעיף 5 לתצהיר אמנון וכן עדותו בעמ' 3 לפרוטוקול ב' בסוף העמוד).

אמנון עמד על דבריו בעדותו גם כאשר נטען כלפיו שיש בידי הנתבעת רישומים, שאינם, על כך שהתיקון נעשה שנה וחצי לאחר המועד לו הוא טוען.

העדר רישומים כמו  העדר כל ראיה שיכולה הייתה הנתבעת להביא מסייעים לעדות התובעת, ככל שזו נזקקת לסיוע [ סעיף 54 לפקודת הראיות (נוסח חדש), תשל"א - 1971 ].

ברור מהתמונות שהמקום המצולם בהן, לפני התיקון ולאחריו, הוא אותו מקום; הרחוב נראה ברור והנתבעת הייתה יכולה לברר האם מדובר ברחוב סוקולוב אם לאו, לאור טענותיה שלא הוכחו ואין להם שמץ של ראיה, על כך שאמנון והתובעת בחרו להם מקום כלשהו לצלמו.

הנתבעת יכולה הייתה לברר ברישומיה על התיקון שנעשה באותו מקום, אך היא התחמקה מלבדוק לעומקם של דברים את רשומותיה לעניין התיקונים שנעשו או לא נעשו ברח' סוקולוב (ראה התשובות לשאלון שנשלח לעיריה, ונענה פעמיים, הכלול בתיק מוצגי התובעת; יצוין שהתיק לא הוגש פורמלית אך נראה כי הצדדים מסתמכים כנתון על תיקי המוצגים שהוגשו לתיק בית המשפט, גם אם לא הוגשו כראיה באופן פורמלי).

אי הבאת כל ראיה על ידי הנתבעת, מקום שיכולה הייתה בקלות להביאה, פועל כנגדה ומהווה סיוע לעדות התובעת, כמו גם התשובות המתחמקות לשאלון.

"..כלל נקוט  בידי  בתי  המשפט מימים ימימה, שמעמידים בעל-דין   בחזקתו,  שלא  ימנע  מבית המשפט ראיה,  שהיא  לטובתו,  ואם  נמנע מהבאת ראיה רלבנטית  שהיא בהישג ידו, ואין לכך הסבר סביר, ניתן  להסיק, שאילו הובאה הראיה, הייתה פועלת נגדו" (ע"א 2275/90 לימה חברה ישראלית לתעשיות כימיות בע"מ נ. פרץ רוזנברג ואח' ,פד"י  מז2 עמ' 605 בעמ' 615).

"הימנעות מהבאת ראיה ... מקימה למעשה לחובתו של הנמנע  חזקה שבעובדה, הנעוצה  בהיגיון ובניסיון החיים, לפיה:  דין ההימנעות כדין הודאה בכך שאילו הובאה אותה ראיה הייתה פועלת לחובת הנמנע" [ קדמי, "על הראיות" תשנ"ט - 1999, חלק ג' בעמ' 1391 - 1398,  דברים שצוטטו בהסכמה  בע"א 1986/92 מדינת ישראל ואח' נ. פואד אסעד קנג' אבו סאלח פד"י נ1 עמ' 499  בעמ'  509 וראה גם ע"א 795/99 אנטוני (טוני) פרנסואה נ. אהוד (אודי) פוזיס, "תקדין" עליון 2000(2) 2147 ].

מכאן, שהתאונה הוכחה כדבעי.

אי ידיעת הנתבעת, כפי העולה מהתשובות לשאלונים, על המתרחש בעירה, לרבות מצב המדרכות, שכפי הנחזה בתמונות הנ"ל היה בכי רע, משליך על חבותה החוקית כלפי התובעת ועל אחריותה של הנתבעת בנזיקין כלפיה; הנתבעת שמה מכשול בפני התובעת בכך שהמדרכה שעליה פסעה התובעת הייתה לקויה במידה קשה; המרצפות היו שבורות  ובולטות החוצה כמעט לכל רוחב המדרכה במקום התאונה והנתבעת אפילו אינה יודעת מתי נודע לה, אם בכלל, על המפגע ומתי תקנה אותו;

אחריותה של הנתבעת היא על כן ברורה  [ ע"א 2004/92 עירית קרית אונו נ. מנחם שחם, "תקדין" עליון 95(1), 1011 ].

שלא כבמקרה הנ"ל, נראה לי שמקרה זה יש מקום לחיוב התובעת באשם תורם; אין זה מקרה שבו התובעת לא ידעה על המכשול או לא שמה לב אליו מכך שאין חובתה להביט לכיוון הרצפה; במקרה זה אומרת התובעת בעדותה שמקום התאונה היה סמוך לביתה, היא ידעה מקודם על מצב המדרכה עוד לפני הליכתה עליה ביום התאונה ובנוסף נראה כי היא ניסתה להימנע מללכת על המרצפות השבורות, בצורה כלשהי, מתוך ראייתן, אך לא צלח בידיה ("...נכון שראיתי את המדרכה שהייתה לא בסדר עוד לפני התאונה...אני הלכתי שמאלה ונתקלתי ונפלתי" תחילת ואמצע עמ' 5 לפרוטוקול א'").

בהתחשב ברמת האשם התורם שנקבעה בפסק הדין ע"א 316/75 אלן שור ואח' נ. מדינת ישראל ואח', פדי  לא1 עמ' 299, אני קובע את שיעור האשם התורם של התובעת לכדי 20%.