פסק-דין בתיק א 12550/03

א.        מושא התובענה ועיקר טענות בעלי הדין

1.         בפני תביעה המשלבת עתירות לסעד כספי לתשלום פיצויים בגין הפרת חוזה בסכום של 300,000 ש"ח וכן לסעד הצהרתי בדבר תוקפם והיקף תחולתם של יפויי כוח.

2.         בקליפת אגוז טוענים התובעים כדלקמן:

2.1       כי התקשרו עם הנתבעים בשני הסכמי מכר שנחתמו בחודש ינואר 1996 (להלן: "הסכמי המכר" או "ההסכמים") לפיו התחייבו התובעים למכור לנתבעים שתי דירות (להלן: "הדירות") בבנין ברח' האלקושי 3 ת"א (להלן:
"הבנין").

2.2       כי בסעיף 10(ב) להסכם נספח א/1 נקבעה הוראה לפיה זולת הצמדת שטח החצר המסומן באות ו' (להלן: "שטח ההצמדה") אין ולא תהיה לנתבעים כל זכות וכי התובעים רשאים להוציאם מכלל הרכוש המשותף ולהצמידם כראות עיניהם והנתבעים מייפים את כוחם של התובעים לפעול בשמם ובמקומם לצורך הצמדת השטחים וניצולם.

2.3       כי הנתבעים חתמו על ייפויי כח בלתי חוזרים בהם הוסמך ב"כ התובעים לפעול לצורך בצוע התחייבויות הנתבעים כלפי התובעים (להלן: "ייפוי הכוח").

2.4       כי בהסכם המכר נספח א/1 הצהירו התובעים כי הדירה הנמכרת לנתבעים על פי אותו הסכם כוללת "את שטח החצר הצמודה לה ששטחו 13.50 ממ"ר התחום בקו אדום... שניתן יהיה לעשות בו שימוש לחניה".

2.5       כי היה על הנתבעים לפעול אצל הגורמים המוסמכים בעיריית ת"א על מנת לקבל את היתר החניה בשטח ההצמדה.

2.6       כי במסגרת הליך קודם בין בעלי הדין בתביעה שיזמו הנתבעים נגד התובעים ב-ת.א. 67259/97 (להלן: "התובענה הראשונה") טענו הנתבעים כי הם רוצים את שטח ההצמדה לחניה אך הדבר נבצר מהם, בעוד שלאחר מכן טענו כי אינם מעוניינים בחניה.

2.7       התובעים טוענים כי לימים הסתבר להם כי הנתבעים הכשילו קבלת התרי חניה בחצר הבנין, התכחשו לתוקפם ותחולתם של ייפוי הכוח והתנגדו להליכי רישוי החניות בבנין בפני ועדות התכנון ובכך הפרו את הסכמי המכר והסבו לתובעים נזקים כספיים.

2.8       התובעים עתרו איפוא לחייב את הנתבעים בפיצויים מוסכמים על פי הסכמי המכר, תשלום פיצויים בגין נזקיהם הנובעים ממניעת אישור חניה אחת בבנין (סך 25,000 דולר) ושיפוי הוצאות הכרוכות בהליכי הרישוי (סך 15,000 דולר).

            כמו כן עתרו התובעים למתן פסק דין הצהרתי בדבר זכותם לפעול על ייפוי הכוח לכל דבר וענין כמפורט בהסכמים.

3.         מנגד טענו הנתבעים כי יש לסלק את התובענה על הסף הן בשל העדר יריבות והן מחמת מעשה בית דין.

3.1       אשר לטענת חוסר היריבות טענו הנתבעים כי תביעת התובעים לנזק הנובע מאישור מספר קטן יותר של חניות בבנין - צריכה להיות מופנית כלפי ועדת הערר.

3.2       בהתייחס לטענת מעשה בית דין - הפנו הנתבעים לפסה"ד שניתן במסגרת התובענה הראשונה וטענו כי התובעים מגוללים בכתב תביעתם טענות עובדתיות שנדונו והוכרעו במסגרת התובענה הראשונה.

3.3       לעיצומו של ענין, טענו הנתבעים כי ייפוי הכוח ניתנו לצורך רישום שטח חצר הבנין שאינה רכוש משותף - כהצמדות לדירות שבבעלותן וכן לרישום הבנין ובית משותף וכי פעולות אלו הושלמו ואין להעלות על הנתבעים כי התכוונו לאפשר לתובעים לפעול על פי יפוי הכוח באופן שיפגע בנתבעים.

3.4       כי התובעים לא ניסו מעולם להשתמש ביפוי הכוח עובדה המעידה על נכונות עמדתם של הנתבעים.

            עד כאן עיקר טענות בעלי הדין.