פסק-דין בתיק א 12503/07

1.       התובעת ילידת 8.11.49 נפגעה בתאונת דרכים ביום 5.4.04.

          אין מחלוקת לגבי חבותה של הנתבעת על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975.

          המחלוקת היחידה הינה לגבי גובה הנזק, לגביה הסמיכוני הצדדים לפסוק על דרך הפשרה, מכוח סמכותי לפי סעיף 4ג' לחוק הנ"ל. 

2.       הפגיעה

          א.      התובעת נפגעה בפגיעה מסוג צליפת שוט אך פנתה לטיפול רפואי רק ביום 9.4.04, למעט כאבים במישוש באזור הגב לא נמצא כל ממצא פתולוגי ולתובעת הומלץ על המשך מעקב רפואי.

          ב.      התובעת הופנתה לטיפולי פיזיוטרפיה בצוואר.

          ג.       בדיקת MRI   של עמ"ש צווארי מיום 30.7.06 העלתה שינויים דיסקוגנים קלים בין חוליות  C5-C6    C6-C7.

          ד.      בדיקת CT  שכללה גם עמ"ש גבי לא העלתה ממצאים בגב.

          ה.      פרופ' גנאל אשר נתמנה כמומחה בתחום האורטופדיה היה בדעה כי:
"בבדיקתה נמצא ספזם בשרירי העורף והשכמות שאינו מלווה בהגבלה בתנועות הראש. אין סימני קיפוח עצבי.

                   לפי הרישומים, בצילומי רנטגן, שנערכו לאחר התאונה, הודגמו שינויים נווניים. לא הודגמו ממצאי חבלה... לפיכך, להערכתי בתחום האורטופדי, לא נגרמה לה נכות לצמיתות בעקבות התאונה הנדונה.

                   ... להערכתי, יש לקבוע נכות זמנית בשיעור 30% כפי שנקבע, למשל, במקרי הגבלה קשה בתנועות עמ"ש צווארי, למשך חודשיים. לאחר מכן, נכות זמנית בשיעור 10% לחודש נוסף. לדעתי, אין לקבוע נכות זמנית מעבר ל- 3 חודשים מהתאונה".

          ו.       פרופ' גנאל לא נשאל שאלות הבהרה ולא נחקר על חוות דעתו ועל כן נותרה זו בלתי מעורערת.

3.       נזקים

          א.      כאב וסבל

                  1)        "מבחינה משפטית צודק המערער בטענתו, שביהמ"ש היה מוסמך לפסוק לו פיצויים כאמור בתקנה 2 (ב) הנ"ל, אך אין פירושו של דבר שיש לפסוק בדרך שגרה את הפיצוי המקסימלי הקבוע בתקנה זו.

                             סעיף 2 (ב) קובע את מקסימום הפיצויים המגיעים לנפגע בגין נזק לא ממוני באותם מקרים שהתקנה חלה, ובמסגרתה על ביהמ"ש לפסוק את הפיצוי הנראה לו הולם עפ"י נסיבותיו של הענין הנדון לפניו (ע"א 583/89 כראדי נ' דן ואח', פ"ד מ"ה (3) 133, 135).

                             תקנה 2(ב) מהווה חריג למגמה הכללית המתבטאת בסעיף 2(א) לפיה נקבעה נוסחה ברורה ונוקשה לקביעת שיעור הפיצוי בגין נזק לא ממוני. ככל חריג להוראת חוק מהותית, יש לפרש גם חריג זה על דרך הצמצום"  (ע"א 284/88   גבאי ואח' נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ ואח', פ"ד מ"ו (4) 837, 842).

                             בענייננו כשהתובעת פנתה לטיפול רפואי רק 4 ימים אחרי התאונה, לא היתה כלל באי כושר וסבלה מנכויות זמניות במשך 3 חודשים בלבד שלא הגבילו אותה בעבודתה, אין הצדקה למכסימום הפיצוי עפ"י תקנה 2 (ב) לתקנות הפלת"ד (חישוב נזק שאינו נזק ממון) תשל"ו - 1976 ונראה לי לנכון לפצותה בסך -.7,200 ש"ח.