פסק-דין בתיק א 12481/05

העובדות והמחלוקת

1.       התובעת, 'קליין ^-כץ - תכנון, ניהול והנדסה בע"מ' (להלן: ,,התובעת"), היא חברה למתן שירותי תכנון ופיתוח. היא מנוהלת בידי מר חיים כץ ומר יעקב קליין (להלן: ,,כץ" ו ,,קליין"). הנתבעת 1, 'יורם גדיש - תשתית ובנין      (1992) בע"מ' (להלן: ,,גדיש"), היא חברה העוסקת, בין היתר, במתן שירותי ניהול למיזמי תכנון ופיתוח תשתיות, שאחד מלקוחותיה הוא הנתבע 2, משרד התעשייה, המסחר והתעסוקה (להלן: ,,משרד התמ"ת"). משרד התמ"ת הוא הגוף הממשלתי אשר יזם את התכנית נשוא התביעה. ואילו הנתבע 3, מנהל מקרקעי ישראל (להלן: ,,המנהל"), הוא בעליהם ומנהלם של רוברובם של שטחי הקרקע הכלולים באותה תכנית.

2.       בשנת 2000 אישרה המועצה הארצית לתכנון ובנייה שינוי בתכנית מתאר מחוזית, אשר הסדיר אפשרות של הקמת אזור תעשייה בצומת להבים שבנגב (להלן: ,,הפרויקט"). הפרויקט הוא מיזם משותף הנוגע לתחומן של שלוש רשויות מקומיות: רהט, בני ^-שמעון ולהבים. הפרויקט נמסר לטיפול המנהל לאזורי פיתוח במשרד התמ"ת, אשר הזמין שירותי תכנון וניהול מאת 'גדיש'. ביום 02.07.01 נכרת חוזה בין 'גדיש' לבין מדינת ישראל ('ת/1' לתצהיר כץ), בעקבות זכייתה של הראשונה במכרז מספר 16/00 לניהול עבודות תכנון ופיתוח תשתיות באזורי תעשייה ולביצוע מיזמים שונים.

3.       ביום 02.01.01 הודיע המנהל למשרד התמ"ת על אישור הרשאה לתכנון ולפיתוח שטח בגודל 2,905 דונם ('ת/4' לתצהיר כץ). ביום 16.01.01, הודיעה 'גדיש' לתובעת כי ועדת המכרזים של התמ"ת, בישיבתה שנערכה שישה ימים קודם לכן, אישרה אותה כמתכננת לצורך הכנת תכנית בניין עיר (תב"ע) באזור התעשייה החדש בצומת להבים ('ת/5' לתצהיר כץ). ביום 16.05.01 נחתם בין התובעת, מצד אחד, ובין 'גדיש', מצד שני, חוזה תכנון מספר 10045/2000 להכנת תב"ע לאזור התעשייה להבים ('ת/7' לתצהיר כץ; להלן: ,,חוזה התכנון" או ,,החוזה"). בחוזה התכנון נקבע כי תמורת עבודות תכנון התב"ע תהא התובעת זכאית לסך של 430,396.08 ש"ח או לכל סכום אחר אשר ייקבע בהתאם להוראות החוזה, ובתוספת מסערךמוסף כחוק. הסכום שצוין שולם - לפחות ברובו - לתובעת.

4.       אין חולק על כך שתוך כדי הליכי התכנון התגבשה תכנית רחבה מזו שתוכננה תחילה והורחבו גבולות התכנון המקורי.

5.       ביום 09.10.02 ניתנה בוועדת המכרזים של משרד התמ"ת הרשאה תקציבית בסך של 806,500 ש"ח (כולל מע"מ)  בעבור שכר מתכנן התב"ע (ראו 'ת/20' לתצהיר כץ). לאחר מכן, ביום 13.11.02, הודיעה 'גדיש' לתובעת על העדר תקציב מספיק לפרויקט והורתה לה להפסיק כל עבודה הקשורה בו ('ת/21' לתצהיר כץ). במהלך שנת 2003 המשיכה התובעת בביצוע עבודת התכנון, ובסוף שנת 2003 או בתחילת 2004 הועבר הפרויקט לאחריות המנהל ('ת/37' לתצהיר כץ; סעיף 5 לתצהיר דן סתיו). המנהל הציע לשלם לתובעת סך נוסף של 220,000 ש"ח בתמורה לביצוע עבודות התכנון המורחבות, וכתנאי לקבלת סכום זה נדרשה האחרונה לחתום על כתב ויתור וסילוק. התובעת סירבה לעשות זאת, ומכאן התביעה שלפניי.

לאחר הגשת התביעה הגישה 'גדיש' כתב הגנה ושלחה הודעת צד שלישי כנגד המדינה. מאוחר יותר נמחקה ההודעה בהסכמת הצדדים. על יסוד האמור בכתב ההגנה המתוקן ביקשה התובעת פסקדין חלקי, וביתהמשפט, בהחלטתו מיום 26.10.07, חייב את הנתבעים לשלם לה סך של 187,000 ש"ח (נכון לאותו מועד ובתוספת מע"מ), ובהמשך, לאור אישורה הסופי של התכנית, שולם לה סכום נוסף של 33,000 ש"ח. את סכום שני התשלומים יש להפחית מסכום התביעה.

גדר המחלוקת

שלוש שאלות עיקריות שנויות במחלוקת בין הצדדים:

האחת - מהו תוכנו של החוזה שנכרת בין 'גדיש' ובין התובעת, ככל שהדבר נוגע לאופן חישוב התמורה שתשולם לה בעבור ביצוע עבודות התכנון. לטענת התובעת, עלפי החוזה בין השתיים, יש לשלם לה שכר לפי תעריף משרד הבינוי והשיכון ובהתאם לנתוני הפרויקט כפי שהופיעו בתכנית שקיבלה תוקף, ולא עלפי הנתונים שנרשמו בחוזה, שכן אלה היו נתונים ראשוניים בלבד. מנגד טוענים הנתבעים כי יש לשלם את שכרה של התובעת עלפי הנחיות מזמין העבודה - משרד התמ"ת - בהתאם לחישובים שבנספח ב לחוזה, שכותרתו ,,פירוט השירותים והשכר" (להלן: ,,נספח השכר").

השנייה - האם המדינה אחראית כלפי התובעת בעילה של עשיית עושר ולא במשפט.

השלישית - האם, נוכח הודעתה של 'גדיש' על הפסקת הפרויקט בשל חוסר תקציב ('ת/21' לתצהיר כץ), דין עבודתה של התובעת בפרויקט שנעשתה לאחר מתן ההודעה כדין מתנדב המבצע עבודות על אחריותו ונוטל  סיכון.

דיון והכרעה

פ ר ש נ ו ת  ח ו ז ה

סעיף 25(א)לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג ^-1973, מורה כי על חוזה להתפרש לפי אומדדעתם של הצדדים לו כפי שהיא משתמעת מן החוזה. במידה שאינה משתמעת ממנו, נקבע, יש לפנות לנסיבות כדי להקיש עליה מהן. מכאן שהמבחן לפירוש אומדהדעת הוא מבחן אובייקטיבי הנתלה במילות החוזה, אך גם בהדבק הדברים, במשמעות שניתן לייחס להקשר שהושמו בו כל מילה או משפט ובפרשנות הסבירה שיש ליתן לכל אלה. נקודת המוצא של פרשנות החוזה היא לשונו, והיא התוחמת את גבולות הפירוש, אך לשון החוזה אינה נקודת הסיום (ראו ע"א 554/83 ,,אתא" חברה לטכסטיל בע"מ נ' עזבון זולוטולוב, פ"ד מא(1) 282, 304 (1987)).

בע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון ויזום (1991) בע"מ, פ"ד מט(2) 265 (1995) (להלן: ,,פרשת אפרופים") קבע ביתהמשפט העליון כי אין עוד מקום לבחינת אומדדעתם של הצדדים בשיטת שני השלבים, היינו בחינת לשונו של החוזה, ואם עוד נותר מקום לספק לאחר בדיקה זו - פנייה לנסיבות החיצוניות, אלא לשון החוזה, מחד, ונסיבות כתיבתו, מאידך, נשקלות בדבבד:

,,...תכליתו (הסופית) של החוזה מתגבשת על בסיס התכליות הסובייקטיביות ('אומד דעת הצדדים') והתכליות האובייקטיביות של החוזה. עם זאת, בהתנגשות ביניהם, יד התכלית הסובייקטיבית ('אומד דעת הצדדים') על העליונה. זהו... המסר המרכזי העולה מתוך הוראת סעיף 25 לחוק החוזים (חלק כללי). זאת ועוד: בגדרי התכלית הסובייקטיבית נתונה עדיפות נורמאטיבית לאומד הדעת העולה מלשונו הרגילה והטבעית של החוזה, על פני אומד הדעת העולה מלשונו החריגה או מהנסיבות החיצוניות. 'החזקה הינה, כי תכלית החוזה תוגשם, אם תינתן ללשון החוזה המשמעות הרגילה, הנודעת לו בלשון בה נקטו הצדדים. הנטל מוטל על הצד הטוען למשמעות מיוחדת'..."