פסק-דין בתיק א 1248/04

1.         בתביעה זו, שהינה תביעה אזרחי, הנגררת לפלילית, בהתאם להוראת סעיף 77(א) לחוק בתי המשפט (נוסח משולב) התשמ"ד-1984, הסמיכו הצדדים את בית המשפט לפסוק על דרך הפשרה על פי הוראת סעיף 79 א(א) לחוק.

2.         הנתבע הורשע בעבירות של מסחר ברכב גנוב וגניבה בידי עובד, בכך שמכר את משאיתה של מעסיקתו - התובעת, שכשהיא עמוסת סחורה, בנסיבות המפורטות בכתב האישום כדלקמן:

"1. במועדים הרלוונטיים לכתב האישום, עבד הנאשם כנהג שכיר בחברת יוסף סגלוביץ בע"מ, אשר מקום משכנה בכפר ברוך (להלן: "החברה").

תפקידו של הנאשם היה להוביל תוצרת חקלאית ממחסני החברה ללקוחות שונים של החברה.

2. במסגרת עבודתו של הנאשם בחברה, הוא נהג במשאית מסוג וולוו, מ"ר 51-418-39 (להלן: "המשאית"), שערכה כ- 150,000 ש"ח.

3. ביום 7.2.04 או בסמוך לכך, סיכם הנאשם עם אדם שזהותו אינה ידועה למאשימה (להלן: "האחר") כי הנאשם יתן לאחר את המשאית ובתמורה לכך יקבל מהאחר סך של 14,700 ש"ח.

4. בלילה שבין 8.2.04 ל- 9.2.04, סמוך לחצות הליל, העמיס הנאשם על המשאית תוצרת חקלאית בשווי כולל של כ- 50,000 ש"ח, לשם חלוקה ברמת הגולן, ויצא ממחסני החברה בשעה 1:30 לערך.

5. הנאשם פגש באחר, העביר לו את המשאית על תכולתה ובתמורה קיבל סך של 14,700 ש"ח.

6. ביום 9.2.04 פנה הנאשם למשטרת טבריה ודיווח כי המשאית נגנבה בעת ששהה במסעדה בטבריה, זאת ביודעו כי המדובר בהודעה שקרית.

7. במעשיו המפורטים לעיל גנב הנאשם את המשאית על תכולתה, רכוש מעבידו, כששווי הרכוש 200 אלף ש"ח, מכר את המשאית הגנובה."

3.         לטענת התובעת, עמוסה היתה המשאית סחורה בערך של כ- 50 אלף ש"ח, כאשר בפועל, לאחר שבחנה את תעודת המשלוח שהנפיקה, הסתבר לה כי ערך הסחורה הסתכם בסך 40,328 ש"ח. מאידך, טוען הנתבע כי בחינת תעודות המשלוח מלמדת כי התובעת נפחה את נזקיה, שכן תעודות המשלוח מתייחסות לסחורה אשר אמורה להיות מחולקת על ידי משאיות אחרות של התובעת, כאשר חיבור משקל המטען על פי תעודות המשלוח מלמד על כמות כפולה של תוצרת מאשר כושר הנשיאה של המשאית.

4.         באשר לשווי המשאית, טענה התובעת, ותמכה טיעוניה בחוות דעת של שמאי, כי  ערך המשאית הסתכם בסך 166,685 ש"ח. המשאית הינה מתוצאת וולוו, עליה מותקן ארגז סגור הכולל דלת הידראולית. משאית זו, שהינה משנת יצור 2000, נרכשה על ידה בשנת 2001 תמורת סך 187,200 ש"ח, קודם להתקנת ארגז המטען.

מאידך, טוען הנתבע כי שווי המשאית היה נמוך יותר.

המדובר במשאית שגמעה 460,000 ק"מ, אשר נרכשה יחד עם הארגז תמורת סך 126,150 ש"ח שערך השוק שלה, בעת ביצוע העבירה, עמד, לפי הערכת שמאי מטעם הנתבע, על סך 90,000 ש"ח בלבד, כאשר ערך הארגז והדלת ההידראולית מגיעים לסך 19,000 ש"ח.

5.         המשאית לא היה מבוטחת. לטענת הנתבע, יש ליחס לתובעת רשלנות תובעת בכך שלא ביטחה את המשאית.

6.         לאחר ששקלתי את טיעוני שני הצדדים, והמסמכים שצורפו לטיעוניהם, ותוך שאני  מדגיש כי פסק דיני זה ניתן על דרך הפשרה, ולאחר שנתתי דעתי אף לעובדה כי אין חולק על כך כי הנתבע שלח ידו ברכושה של מעסיקתו. כך, שכל הערכה של הנזק נתקלת בקשיים, שהינם תוצאת מעשהו של הנתבע, אני מחייב את הנתבע לשלם לתובעת סך 170,000 ש"ח.

כן ישא הנתבע בהוצאות התובעת, ובנוסף בשכ"ט פרקליטה בסך 10,000 ש"ח בצירוף מע"מ. כל הסכומים ישולמו תוך 30 יום מהיום, שאלמלא כן ישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד התשלום המלא בפועל.

7.         אני מאשר את העיקול שהוטל על הכספים שנתפסו בבית הנתבע, ומורה להעבירם לתובעת, וזאת על חשבון הסכום המגיע לה.

לעניין זה, איני מקבל את עמדת הפרקליטות, לפיה אין לזקוף סכומים אלה לזכות הנתבע בפסק הדין.