פסק-דין בתיק א 1244/99

בפניי תביעת האחים, מר אלי קובה ומר שאול קובה (להלן- "התובעים") לקבל לידיהם כספי הלוואות שהלוו לטענתם לחברת ג'ק קובה בע"מ (להלן-"החברה" או "הנתבעת"). בתחילת דרכם בחברה, בשנת 1983 החזיק כל אחד מהם 16% ממניותיה.  בעל המניות הנוסף עליהם והעיקרי בחברה היה ועודנו אחיהם הבוגר, מר ז'ק קובה (להלן: "ז'ק").

לטענת התובעים מכרו את מניותיהם בעסקה שהשתכללה ואינם עוד בעלי מניות בחברה. משכך נפתחה בפניהם הדרך לקבל בחזרה את כספי ההלוואות שהלוו לחברה במהלך השנים, כפי שיובהר. סכומי החזרי ההלוואות הנטענים על ידי התובעים, כולל כל רכיבי התביעה בצירופי הצמדה וריבית ליום ה - 26.12.06, עומד על סך של 8,862,202 ש"ח (נכון ליום הגשת התביעה 28.2.99 עמד הסכום על סך  5,470,022 ש"ח).

הנתבעת הינה חברה פרטית שעיסוקה בייבוא, שיווק והפצה של מוצרי טקסטיל, בפרט בתחום ההלבשה התחתונה. החברה הוקמה כחברת מדף בשנת 1982 בשם "שלשלאות האבץ", נרכשה בשנת 1983 ובתוך כך הוחלף שמה ל"ז'ק קובה בע"מ". שמה שונה פעם נוספת במהלך שנת 1995 לשמה התקף כיום -"ג'ק קובה בע"מ". עם רכישתה כאמור בשנת 1983 החזיקו כל אחד מהתובעים ב- 16% מהון המניות המונפק והאח ז'ק קובה החזיק ביתרת הון המניות המונפק בשיעור של 68%.

ביום 12.6.83 חתמה החברה ובעלי מניותיה על אגרת חוב לטובת בנק איגוד לישראל בע"מ (להלן- "בנק איגוד" או "הבנק"), וזאת לשם קבלת קו אשראי מהבנק. על פי אגרת החוב " מתחייבת החברה לא לשלם לבעלי מניותיה באיזו צורה ואופן כל הלוואה או כספים שבעלי מניותיה הלוו או ילוו לחברה או כל כספים שהנ"ל השקיעו או ישקיעו בחברה" (סעיף 6 לאגרת החוב).

 במועדים שונים הוזרמו בשם התובעים כספים לחברה. בדו"חותיה הכספיים של החברה נרשמו הזרמות כספיות כהלוואות בעלים של התובעים לחברה וזאת החל משנת 1987 (נספח א 1-18 לתצהירו של רוני משעל המשמש כרואה החשבון של החברה מאז הקמתה ועד היום). הצדדים חלוקים באשר להיקפי סכומי הכספים המדוברים ולמקורותיהם.

מוסכם כי מערכת היחסים בין שלושת הבעלים, התובעים וז'ק הייתה תקינה והתובעים קיבלו מהנתבעת משכורת ונהנו מחלוקת רווחים, כל זאת עד לריב שנתגלע בין התובעים לבין ז'ק .

לטענת התובעים פוטרו מן החברה בעקבות ריב גדול שנתגלע בינם לבין אחיהם ז'ק בתחילת שנות התשעים. אחזקותיהם בחברה דוללו משמעותית פעמיים, בשנת 1991 ובשנת 1996, עד שלכל אחד מהם נותרו אחזקות בשיעור של 4% ממניות החברה.  ז'ק הפך אם כן, לבעלים של 92% ממניות החברה. מאז חדלו כליל ליהנות מפירות החברה, בכלל זה, שכר מנהלים או דיבידנד.

ביום 17.11.98 פנו התובעים לחברה ולז'ק במכתב והודיעו להם על כוונתם למכור את כל מניותיהם למר צבי כץ תמורת ערכן הנקוב, סך 240 ש"ח בעד 240 מניות. התובעים ביקשו לאשר את המכירה ולרשום את מר כץ בפנקס בעלי המניות של החברה. בהעדר תגובה, הודיעו התובעים לנתבעת במכתב מיום 22.1.99 (נספח כח' לתצהיר אלי קובה) כי נוכח ההתעלמות ממכתב כוונת המכירה הראשון נמכרו המניות למר כץ. כן העבירו לחברה שטר העברת מניות, ביקשו למוחקם מפנקס בעלי המניות ולרשום תחתם את צבי כץ. לאחר הפנייה השנייה, ביום 25.1.99 התכנס דירקטוריון החברה והחליט לא לאשר את ההעברה. זאת בנימוק כי המדובר בעסקה פיקטיבית שנעשתה שלא בתום לב וכל מטרתה לחשוף החברה לתביעה משפטית להחזר הלוואות בעלים של התובעים (פרטיכל הישיבה, נספח מז' לתצהיר ז'ק).

בין הצדדים נסבה מחלוקת לגבי טיב עסקת העברת המניות שבין התובעים לבין מר כץ, באם השתכללה, וחוקיות מהלכי החברה ביחס אליה. התובעים טוענים כי המדובר בעסקה לגיטימית אשר השתכללה.  לעומת זאת הנתבעת טוענת כי העסקה פיקטיבית, למראית עין ודירקטוריון החברה לא אישר אותה בדין ובסמכות. יצוין, כי רשם החברות סרב לרשום העברת המניות לאותו צד שלישי מר כץ הואיל וההודעה שנמסרה לו עליה לא נחתמה בשם החברה.

תמצית טענות הצדדים

התובעים טוענים כי נתנו הלוואות בעלים לחברה בסכומים ניכרים ומקור כספי ההלוואות מכספיהם העצמאיים שלהם הם, כספים שקיבלו כשכר מהחברה, מאביהם המנוח בחייו ולאחר מותו בירושה ממנו וכספים שהגיעו לידיהם כתוצאה ממימוש ניירות ערך בהם השקיעו מעת לעת.

הנתבעת טוענת כי נרכשה בכספי ז'ק וכי התובעים קבלו את אחזקותיהם בזמנו מידי ז'ק ללא תמורה. כן טוענת ההגנה כי מקור אותם כספי הלוואות כביכול כולם או לפחות חלקם הארי בז'ק. פורמאלית הכספים נרשמו על שמם של התובעים אולם לאמתו של דבר התובעים קיבלו את הכספים מז'ק והעבירו אותם לחברה. למעשה העברות הכספים לחברה אינן בגדר הלוואות אלא השקעות בחברה לצורך חיזוק הון החברה, השקעותיו של האח ז'ק. הכספים נרשמו בספרי החברה כפי שנרשמו משיקולי מס. ההשקעות בוצעו בידי התובעים כנאמניו של ז'ק במפורש או מכללא. עוד ובהמשך לדברים, טוענת הנתבעת כי לא היו לתובעים מקורות הכנסה כספיים עצמאיים חלופיים לצורך מימון הלוואותיהם הנטענות לחברה, דבר המוכיח לטענת הנתבעת את נכונות גרסתה בעניין זה. משכך אין התובעים זכאים לכספים הנתבעים ולו בשל כך.

לטענת התובעים, התנהלות החברה ביחס לעסקת מכירת המניות לכץ וסירוב הנתבעת לאשרה ולהעביר הבעלות במניות, אינה כדין וההחלטה חורגת מסמכות הדירקטוריון. לאחר שהתובעים איבדו עניין בחברה ואחזקותיהם הפכו חסרות משמעות עבורם, ביקשו הם למכור את אחזקותיהם בחברה. מכירת המניות השתכללה. התובעים אינם עוד בעלי מניות בנתבעת. התובעים טוענים כי לאור השתכללות העסקה עם מר כץ וניתוק זיקתם זו מהחברה, סעיף 6 לאגרת החוב, אינו חל עוד לגביהם. לפיכך הם זכאים להיפרע מאת החברה את הלוואותיהם.

לטענת הנתבעת עסקת מכירת מניות התובעים למר כץ לא השתכללה שכן המדובר בחוזה למראית עין, פיקטיבי, שנעשה שלא בתום לב וכל מטרתו לעקוף האמור בסעיף 6 לאגרת החוב. לטענת ההגנה, התובעים היו מודעים לסעיף 6 לאגרת החוב, על השלכותיו בקשר לזכות פירעון הלוואות בעלים, לרבות בשל חתימתם בשם עצמם על אותה אגרת.  מסקנה זו, בדבר פיקטיביות החוזה, ניתן להסיק לטענת הנתבעת, בין השאר מהתמורה הנמוכה ששולמה בעד המניות, סך של שקל אחד עבור כל מניה. שווי זה לא יכול שיהא שווי arms length , ממוכר מרצון לקונה מרצון ובוודאי שאינו משקף את שווי המניות הממשי בעת ההעברה למר כץ. יתרה מכך,  הסכם המכירה הנטען לא אושר על ידי דירקטוריון החברה. בסרבו לעשות כן פעל הדירקטוריון כדין ובסמכות על פי תקנון החברה. בלא אישור החברה, הסכם ההעברה חסר תוקף. הנתבעת טוענת כי התובעים עודם בעלי מניות בחברה ולפיכך אין הם זכאים, כעולה מסעיף 6 לאגרת החוב, לקבל לידם חזרה את הלוואות הבעלים, הגם שאינן הלוואות כלל וכלל. לא רק שהחברה מנועה בשל התחייבותה כלפי הבנק שלא לשלם החזרי הלוואות או השקעות לבעלי מניותיה, התובעים עצמם הסכימו לתניה זו כאמור והסכמתם משמיטה את הבסיס לדרישתם עליה מושתתת התביעה. העברות הכספים שבוצעו לכאורה על ידם, אף אם להלוואות תחשבנה, עובדה שהנתבעת חולקת עליה, נעשו לאחר חתימת אגרת החוב וכפופות להוראותיה.

לחלופין טוענת הנתבעת, כי יש לפרש את  סעיף 6 לאגרת החוב בשים לב לכללי הפרשנות ובנסיבות העניין. על כן  את צמד המילים "בעלי מניותיה" בסעיף 6 לאגרת החוב, יש לפרש כמתייחס לבעלי מניות בעת נתינת הלוואות הבעלים. משמע, אפילו התובעים אינם עוד בעלי מניות בחברה לאור עסקת המכירה למר כץ, התובעים ממשיכים להיות כפופים לאגרת החוב ולסעיף 6 בה. כל עוד אגרת החוב בתוקף אינם זכאים הם  לקבל את הלוואות הבעלים.

התובעים דוחים מכל וכל פרשנות זו ולטענתם כבילת התובעים בתניה זו באגרת החוב ללא קשר לעובדה שבינתיים חדלו היות בעלי מניות, מביאה לפרשנות אבסורדית המנוגדת לכל הגיון עסקי. התובעים טוענים עוד כי להם החירות להחליט למכור אחזקותיהם בחברה, כחלק מחופש ההתאגדות.

הצדדים מעלים טענות בדבר חוסר תום לב ונקמנות. התובעים טוענים בעיקרו של דבר כי הנתבעת מבקשת לכבול אותם לאגרת החוב ולא מאפשרת להם להשתחרר מהחברה, כל זאת כדי להמשיך להחזיק בכספם שלהם. הנתבעת טוענת בעיקרו של דבר כי התובעים מבקשים לשים ידם על כספים שאינם במקורם שלהם. עוד טוענת הנתבעת כי חיוב החברה בסכומים הנתבעים יהווה מבחינתה גזר דין מוות ויביא לקריסתה וסיום פעילותה (סעיפים 238-239 ו- 244 לתצהיר ז'ק).

עוד מעלים הצדדים טענות נלוות למחלוקות העיקריות שבנדון מתחום דיני הראיות והפרוצדורה לרבות טענת התיישנות, משקל ראיות בכתב ובעל פה, טענות בקשר לשאלת זכאות התובעים להחזר הפרשי הצמדה בגין שנת 1990, ושאלת נשיאת הפרשי ריבית על הלוואות הבעלים הנטענות של התובעים. 

דיון

במועד עסקת מכירת המניות למר כץ, התובעים הכירו גם הכירו את התניה האמורה בסעיף 6 לאגרת החוב ומשמעותה לגבי פירעון הלוואות בעלים. ההתקשרות עם כץ נעשתה בשים לב לכך ואני מוצא שהיא נעשתה כדי לעקפה, אף לדבריהם.

הנתבעת טענה כי התובעים חתמו על אגרת החוב וצרפה לכתבי טענותיה העתק אגרת החוב. על אגרת החוב כמה חתימות בכתב יד נוסף לחותמת החברה. לא מצאתי בכתבי טענות התובעים הכחשה כי מדובר בחתימותיהם. בין אם חתמו התובעים כבעלי מניות או בכובעם כאורגן כזה או אחר בחברה, על אגרת החוב נוסף לחתימת החברה, הרי שנוצרת חזקה כי הכירו את ההסכם עליו חתמו והסכימו לו. כלשון כב' הנשיא שמגר בע"א 685/88 ( קוטרמן נ' קרן תורה ועבודה, פ"ד מז (2) 602 ,598 מול האותיות ד-ה): "חתימה על חוזה יוצרת חזקה בדבר הסכמתו הסובייקטיבית של החותם" חזקה זו לא נסתרה.