פסק-דין בתיק א 1232/06

1.         בהתאם להסכמת הצדדים, ניתן בזה פסק דין על דרך הפשרה, לפי סעיף 79 א' לחוק בתי המשפט (נוסח משולב) התשמ"ד - 1984.

2.         התובעות 1 ו - 2 השכירו לנתבע מבנה הנמצא ברח' הפלמ"ח 103 בבאר שבע, הכולל 7 חדרים, שירותים ושתי חצרות מקורות (להלן: "המושכר"). התובע מס' 3 היה מיופה כוחן של התובעות מס' 1 ו - 2, שהן בנותיו. בין בעלי הדין נכרת הסכם שכירות מיום 29.10.01 על פיו תקופת השכירות המוסכמת הינה ל - 12 חודשים, החל מיום 01.11.01 וכי לרשות הנתבע עומדת האפשרות להאריך את תקופת השכירות, לתקופה של עוד 3 שנים, מעבר למועד שנקבע.

            תקופת השכירות לרבות תקופות האופציה, אמורה להסתיים, לכל המאוחר, ביום 31.10.05. 

            בסעיף 5 לחוזה השכירות נקבע כי דמי השכירות החודשיים יעמדו על סך 800 דולר ארה"ב בתוספת מע"מ לפי השער היציג של הדולר האמריקאי שיפורסם ע"י בנק ישראל ביום התשלום, וכי התשלום ייעשה אחת ל - 3 חודשים ומראש.

3.         ביום 12.01.06 הגישו התובעים תובענה לפינוי וסילוק יד כנגד הנתבע וכן תובענה כספית לתשלום סך של 214,805 ש"ח.

            הנתבע פינה את המושכר לאחר הגשת התביעה ובעקבותיה (התובעים טוענים כי החזקה הוחזרה אליהם בתחילת חודש יוני 2006, ואילו הנתבע טוען שהחזיר את החזקה לתובעים בחודש אפריל 2006).

4.         המחלוקות שבין בעלי הדין מתמקדות בעניינים כדלקמן:-

א.         המחלוקת העיקרית נסובה בעניין שיעור דמי השכירות. הנתבע טוען כי הגיע לסיכום בעל פה עם התובע מס' 3, לפיו החל מינואר 2004 יופחתו דמי השכירות לסך של 400 דולר לחודש (בהזדמנות אחרת שינה את גרסתו, וטען כי הסיכום אליו הגיעו - עמד על סך של 2,000 ש"ח לחודש), וראה דבריו בעמ' 6 לפרוטוקול, ישיבת יום  06.05.07:-

            "400 דולר סוכם עם התובע מס' 3 והם גם שולמו. זה היה בגמר העיסקה הראשונה. נדמה לי שזה היה בשנת 2003. ההסכם היה בע"פ בלבד. לא היתה לי אסמכתא בכתב".

            התובע מס' 3 שהינו בן 88 שנים [אשר חולה במחלת האלצהיימר ובמחלת השכחה], הכחיש את טענות הנתבע.

ב.         התובעים טוענים כי הנתבע חייב להם סך של 6,590 ש"ח, בערכי קרן, בגין הפרשים, וזאת עד לתקופה המסתיימת בסוף חודש אוקטובר 2004 [לשיטתם של התובעים החוב בראש פרק זה עומד על סך של 13,367 ש"ח לאחר צירוף הפרשי הצמדה וריבית].

ג.          התובעים טוענים כי הם זכאים לפיצוי בסך של 80 דולר ארה"ב, לכל יום של איחור בפינוי המושכר ובסה"כ למשך 575 ימים (46,160 דולר ארה"ב).

התובעים צמצמו את דרישותיהם בראש נזק זה, לסך 120,000 ש"ח.

ד.         התובעים מבקשים שתוטל על הנתבע סנקציה כספית משמעותי באם לא ישלם את הסכומים המגיעים ממנו.            

5.         התובעים הציגו גירסה חשבונאית מפורטת ומורכבת, ביחס לכל התשלומים ששולמו על ידי הנתבע, לפרטי הפרטים, בצירוף כל האסמכתאות המתבקשות.

            במהלך הדיון פניתי לב"כ הנתבע וביקשתיה להתייחס לגירסה החשבונאית שהציגו התובעים, והתשובה שנתקבלה היתה כדלקמן:-

            " לשאלת ביהמ"ש אם אני מסכימה לגירסה המתמטית שהוצגה ע"י התובעים... אני משיבה שקשה לי לקבל הטענה. קשה לעשות את החשבון. ניסיתי ולא עלה בידי. ביהמ"ש שואל אותי אם אני מבקשת להציג חישוב חשבונאי אחר, אני אומרת שזה בלתי אפשרי, גם לפי המסמכים של התובעים והנתבע".

בנסיבות אלה עלי לצאת מנקודת מוצא, שהגרסה החשבונאית שהציגו התובעים - היא הנותנת וכי במידה ובהנחה שדמי השכירות היו אמורים להשתלם לפי 800 דולר, הרי ששולם בפועל עד לתקופה המסתיימת בסוף חודש אוקטובר 2004.

6.         לאחר שב"כ בעלי הדין הסכימו לקיים ההליך לפי סעיף 79 א. לחוק, נשמעו סיכומי ב"כ בעלי הדין בדיון בפני בעל-פה.