פסק-דין בתיק א 12286/04

בפני תביעה להשבת סך של 6,550 ש"ח (קרן) אשר שולמו לנתבע בשנת 1996.

1.         התובעת, התאחדות הסוחרים הכללית והעצמאיים בישראל, טוענת בכתב התביעה את הטענות הבאות:

א.         הנתבע שימש בין השנים 1993-2001 כחבר הנהלה בתובעת ורוב התקופה שימש סגן יו"ר הנהלת ההתאחדות.

ב.         חודשים ספורים לפני הגשת התביעה, כאשר נציגי התובעת ביצעו סדר בניירות, גילו להפתעתם הוראות תשלום פנימיות של התובעת משנת 1996 המורות לשלם לנתבע סכומי כסף שונים בגין עמלה המגיעה לו כביכול, בגין גביית דמי חבר שביצע.

ג.          מבירור שעשתה התובעת עולה, כי הנתבע נהג לקחת לעצמו, ללא כל היתר מהתובעת ועל פי שיקול דעתו המלא, עמלה בסך 50% בגין גביית דמי חבר שביצע.

ד.         הנתבע הורה למנהל החשבונות מטעם התובעת, באופן חד-צדדי וללא אישור התובעת, להעביר לידיו את הכספים כפי שקבע, והאחרון ביצע את שהורה לו הנתבע.

ה.         הנתבע לקח לעצמו שלא כדין את הסכומים הבאים: 5,700 ש"ח ביום 1/2/96, 425 ש"ח ביום 28/2/96, 425 ש"ח ביום 30/5/96. נכון ליום הגשת התביעה סכומים אלה מגיעים לסך 12,440 ש"ח.

ו.          למרות דרישות חוזרות של התובעת לנתבע, סרב להחזיר את הכספים, שלקח שלא כדין.

2.         הנתבע הגיש כתב הגנה בו נטענו, בית היתר, הטענות הבאות:

א.         התביעה התיישנה.

ב.         הנתבע היה בתקופות שונות חבר הנהלה בהתאחדות הסוחרים הכללית והעצמאים בישראל תל אביב יפו, עמותה מס' 9586-001-58 ולמיטב ידיעתו לא קיים גוף בשם התובעת.

ג.          התשלומים בוצעו על ידי העמותה בה היה חברה בידיעה, ברשות ובסמכות.

ד.         כל סכום אשר ניתן אי פעם לנתבע על ידי העמותה בה היה חבר שולם כנגד חשבונית.

3.         התובעת לא הגישה כתב תשובה לכתב ההגנה. בתצהיר עדות ראשית מטעם יו"ר התובעת, מר יאיר קורח (להלן - מר קורח), נאמר בסעיף 12א, שעילת התביעה התגלתה "לנו" חצי שנה לפני הכנת התצהיר ואילו בסעיף 6 לאותו תצהיר נאמר, שהוראות התשלום התגלו "לפני כשנה וחצי".

4.         מטעם התובעת העידו מר קורח וכן רו"ח אילן קמיל, חשב מלווה של התובעת. הנתבע העיד בעצמו וכן העיד מר יעקב בן מאיר, עובד לשעבר של התאחדות הסוחרים הכללית והעצמאית בישראל, תל אביב יפו.

דיון

לאחר שעיינתי בכתבי הטענות, בתצהירים ובמסמכים שהוגשו ולאחר ששמעתי את החקירות הנגדיות ושקלתי את טענות הצדדים בסיכומיהם הגעתי למסקנה, שיש לדחות את התביעה מחמת התיישנות.

5.         התביעה התיישנה והתובעת לא השכילה להוכיח, שנעלמו ממנה העובדות המהוות את עילת התביעה מסיבות שלא היו תלויות בה ושאף בזהירות סבירה לא היתה יכולה למנוע אותן (סעיף 8 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958).

א.         התשלומים לנתבע נעשו ביום 1/2/96, ביום 28/2/96 וביום 30/5/96, ואילו התביעה הוגשה בחלוף יותר משבע שנים, ביום 13/1/04.