פסק-דין בתיק א 1228/01

א.        התביעה ויריעת המחלוקת

1.         התובעת ילידת 1973 הופנתה בתחילת 1997 למרכז הרפואי של הנתבעת בבאר שבע לניתוח של הסינוסים, במהלכו אמורה היתה לעבור פרוצדורה של סינוסטומיה וקונכוטומיה - והכל עקב סינוסיטיס כרוני ממנו סבלה.

            הניתוח נערך ביום 16.1.97 בהרדמה מלאה.

            כתוצאה מסדרת פעולות רשלניות במהלך ההרדמה - שאינן שנויות במחלוקת - לקתה התובעת דקות מספר לאחר תחילת הניתוח בפרפור חדרים בליבה שהוביל לדום לב, בוצעו בה פעולות החייאה חלקיות במקום הניתוח, היא הובהלה בניידת טיפול נמרץ לבי"ח "סורוקה" כשהיא מחוסרת הכרה ומונשמת, לאחר שלושה ימים שבה להכרה מלאה, אושפזה שם שבעה ימים נוספים ושוחררה מביה"ח ביום 27.1.97.

            כתוצאה מהרשלנות הרפואית ותוצאותיה, נגרמה לתובעת נכות פסיכיאטרית צמיתה, המתבטאת בפגיעה בכישוריה הקוגנטיביים ובהפרעות תפקוד.

            בתביעה זו שבפני תובעת היא את הנתבעת לפצותה בגין נזקיה אלה.

2.         הנתבעת מודה באחריותה לגרימת נזקי התובעת ובנכות פסיכיאטרית ותפקודית שנגרמה לה כתוצאה מסידרת הפעולות הרשלניות האמורות.

            המחלוקת שבין הצדדים מתמקדת בשאלת גובה הנכות הרפואית והתפקודית ובהיקף הנזק שנגרם לתובעת כתוצאה מהתרשלות הנתבעת.

            מטעם הנתבעת העידה הפסיכיאטרית, ד"ר ק. לוין, הקובעת את שיעור נכותה הפסיכיאטרי של התובעת ב-60%.

            מטעם הנתבעת העיד הפסיכיאטר, פרופ' אבנר אליצור, הקובע בחוות דעתו המעודכנת את שיעור נכותה הפסיכיאטרי ב-45%, מתוכם הוא מייחס 15% לנכות שקדמה לארוע דנן - ומכאן קביעתו כי שיעור הנכות הפסיכיאטרי אותו יש לייחס לארוע דנן הינו 30%.

            ב"כ התובעת טוען כי היקף פגיעתה של התובעת עולה כדי נכות פונקציונלית של 100% ולעומתו ב"כ הנתבעת טוענת כי היקף נכות זאת אינו חורג מנכותה הרפואית.

            מכאן הפערים הגדולים עד למאד בסכומי הנזק והפיצויים הנטענים ע"י ב"כ הצדדים בסיכומיהם.

ב.         הנכות הרפואית

1.         המומחית הפסיכיאטרית מטעם התובעת, ד"ר ק. לוין, קבעה בחוות דעתה את נכותה הצמיתה של התובעת כתוצאה מהארוע ב-60%.

בסיכום חוות דעתה נקבע כי כתוצאה ממצב דום הלב ואובדן ההכרה שנגרמו לתובעת, "קיים שילוב של פגיעה מוחית עם נזק מוחי אורגאני ותגובה נפשית לארוע עצמו ולשינוי דראסטי באישיותה והתנהגותה".

2.         פרופ' אליצור, הפסיכיאטר המומחה מטעם הנתבעת, הגיש בראשונה חוו"ד בה קבע את שיעור הנכות הפסיכיאטרי בגובה 30% מתוכם ייחס 15% למצבה הנפשי קודם הארוע.

לאחר שב"כ הנתבעת הציגה בפניו דוחות פסיכולוגים ופסיכו-דיאגנוסטיים שנערכו לתובעת במהלך תקופה ארוכה - ואשר לא היו בפניו בעת עריכת חוות דעתו הראשונה - הוגשה חוות דעת מעודכנת על ידו ולפיה "בדיקות נוירולוגיות כולל CT מוח היו תקינות, אולם מבחינה נפשית היא החלה לסבול מתסמונת שלאחר אובדן הכרה. היא סבלה מקשיים בריכוז, בקשב ובזכרון, סבלה מחוסר סבלנות, מרגישות לגירויים ומנטייה להתפרצויות כעס. המבחנים הנויכו-פסיכולוגיים של גב' שטרן [ת/3 - י.א.] ושל מכון משאבים [ת/2 - י.א.] תמכו באבחנה זו והדגישו קושי קוגנטיבי בכל התפקודים הגבוהים הנוירולוגים של המוח הקדמי...".

הוא מוסיף כי מתוך דוחות מכון משאבים "... חל שיפור מסויים בתיפקודה היומיומי, חל שיפור ביחסה לבנה, גילתה מוטיבציה לשיקום ואף ניסתה אמנם, ללא הצלחה התחלתית להיקלט בעבודה".

            מתוך כל אלה מסכם הוא בחווה"ד העדכנית כי:

"...מבחינת חומרת הנכות, התרשמתי כי היא חמורה יותר מהערכתי הקודמת. לדעתי חומרת הנכות הכוללת גם את מצבה הנפשי הקודם היא 45% לפי סעיף 34 ה' ד' [לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגות נכות לנפגעי עבודה) תשט"ז-1956 - להלן: "התקנות"] זאת על רקע ההטבה הקלה ועל רקע המוטיבציה להמשך שיקום ויחסים עם גברים ושיפור היחסים כאם. בהתייחס לנכות שקדמה לארוע, יש לקבוע את חומרת הנכות אותה יש לייחס לארוע עצמו בכדי 30%".

3.         בניגוד לפרופ' אליצור, סעיפי הנכות אותם ייחסה ד"ר ק. לוין לתובעת הם סעיפים 29 (11) א-5 ו-29 11 (ב) 4 לתקנות הנ"ל שעניינם: "תסמונות מוחיות והפרעות בעצבים הקרניאליים",המתבטאים ב"ירידה ברמה הקוגנטיבית בצורה קשה" [סעיף 29,11 (א) 5], וב"שינויים באישיות והפרעות בהתנהגות בצורה ניכרת [סעיף 29, 11 (ב) 4].