פסק-דין בתיק א 1225/00

1.         התובע, עידן בית עדה (להלן: "התובע") יליד 5/5/81, היה בעת הרלוונטית לתובענה  תלמיד בכיתה י"א בבית ספר תיכון ע"ש י. בן צבי בקרית אונו (להלן: " בית הספר") שבבעלות הנתבעת, עיריית קרית אונו (להלן: " הנתבעת").

            בקומת הכניסה של בית הספר קיימת מבואה, מעין חצר פנימית שצורתה כאמפיתיאטרון אותה כינו הצדדים "פטיו" ובה שלוש שורות ישיבה מבונות מבטון אותן כינו הצדדים "טרסות" (להלן: " הפטיו" ו" הטרסות", לפי הענין). הטרסות מחברות בין קומת הכניסה לבין הקומה התחתונה של בית הספר ובשני צידיהן מצויים גרמי מדרגות המשמשים כמעברים בין המפלס התחתון למפלס העליון של הפטיו (להלן: " המעברים").

על הטרסה העליונה מבין שלוש הטרסות ניצבו ספסלי עץ וכאלה היו פזורים גם על גבי המשטח שלפני הטרסה התחתונה.

            הפטיו מהווה צומת מרכזי למפגש תלמידי בית הספר בעת ההפסקות. בהמשכה של הטרסה העליונה שעליה הוצבו הספסלים, נמצא מסדרון רחב אשר בצד ימין שלו יציאה לחצר הקדמית של בית הספר ובצד שמאל חדרי המזכירות, ההנהלה והמורים (לצורך המחשה של הפטיו, הטרסות, המעברים, הספסלים והיציאה לחצר הקדמית - ראו צילומים ת/5-ת/8).

2.         ביום 25/11/97, בהפסקה הגדולה שבין השיעורים, ישב התובע על ספסל על הטרסה העליונה, כאשר לפתע הגיח תלמיד אחר מהשכבה של התובע, שמו מני קציר (להלן: " מני"), שרץ על הטרסות מכיוון למטה למעלה ובעודו מנסה לדלג על הספסל  עליו ישב התובע, פגע ביד שמאל של התובע אשר ככל הנראה היתה מונחת על משענת הספסל (להלן: "התאונה").

            כתוצאה מהתאונה אובחנו שבר באמת יד שמאל של התובע שהיא היד הדומיננטית שלו. הוא פונה לבית חולים וידו קובעה בגבס ולאחר מספר חודשים נותחה.

            ד"ר אבנר קרב, מומחה בתחום הכירורגיה של היד שמינה בית המשפט כמומחה רפואי בתיק זה, נוכח הפערים שבחוות דעת המומחים מטעם הצדדים, קבע את נכותו המשוקללת של התובע כתוצאה מהתאונה בשיעור 37% - 30% בגין שיתוק חלקי של העצב המדיאני בצורה בינונית ו-10% בגין צלקת מכערת.

            הצדדים חלוקים ביניהם בשאלת האחריות והיקף הנזק.

טענות הצדדים

3.         לטענת התובע, הנתבעת נושאת באחריות לארוע התאונה משום שהתרשלה, כאשר הטענה המרכזית שלו בהקשר זה הינה כי הנתבעת לא דאגה להימצאותם של מורים תורנים שישגיחו ויפקחו על התנהגות התלמידים בזמן ההפסקות בין השיעורים, תוך שהיא מפרה בכך את הוראות משרד החינוך.

            אציין בנקודה זו כי לטענתו של התובע יש להעביר את נטל הראיה על הנתבעת להוכחת היעדר התרשלות מצידה, בהתאם לחזקה שבסעיף 41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: " הפקודה"), שכותרתו "חובת הראיה ברשלנות כשהדבר מעיד על עצמו".

            ואולם הדיון בחזקה שבסעיף 41 לפקודה מתייתר בנסיבות המקרה, מאחר שביסוד כלל זה עומדת אי ידיעת הנפגע או חוסר יכולתו לדעת מה הנסיבות שגרמו לתאונה. ואילו במקרה דנן, אין מחלוקת בדבר עצם הפגיעה בתובע על ידי מני שעה שזה האחרון ביקש לדלג על הספסל שבו ישב התובע ופגע ביד שמאל שלו; משכך, לא מתקיים יסוד "אי הידיעה". (ראו: ע"א 377/85 נעים נ' משרד החינוך והתרבות וערעור שכנגד, פ"ד מב(1) 153).

            טענה נוספת שבפי התובע, לה הוא מייחס מקום נכבד בסיכום טיעוניו - ואשר לטענת הנתבעת והצד השלישי מהווה הרחבת חזית, סוגיה שאתן עליה את הדעת בהמשך - הינה שמבנה הפטיו והספסלים אינם בטיחותיים ובעטיים נגרמה התאונה.

            יוער כי בתחילה הוגשה התביעה גם נגד בית הספר, ואולם מאחר שזה אינו אישיות משפטית ולבקשת התובע - נמחק בית הספר כבעל דין בתובענה.

4.         הנתבעת טענה בכתב התביעה כי מי שנושא באחריות לארוע התאונה, אם בכלל, זה משרד החינוך שהוא הגוף שאחראי למורים ולתלמידים בבית הספר. משכך, הפנתה נגדו  הנתבעת הודעת צד שלישי (להלן: " משרד החינוך" או " הצד השלישי").

            בשולי סיכומיה לא ביקשה עוד הנתבעת להטיל את האחריות כולה על משרד החינוך, אלא עתרה לכך שאם בית המשפט ימצא את הנתבעת כמי שנושאת באחריות בשל השגחה לא ראויה, אזי הוא מתבקש לחלוק את האחריות בינה לבין הצד השלישי.

            בכל מקרה, לטענת הנתבעת, המקום בו ארעה התאונה אינו מהווה סכנה, וזו התרחשה בשל מעשה שובבות פתאומי של התלמיד הפוגע, מני, שארך מספר שניות בלבד והיה בלתי צפוי ובלתי נמנע.

            לגרסת הנתבעת, היו באותה עת מורים באזור הפטיו ומבחינה זו עמדה הנתבעת בחובת הפיקוח המוטלת עליה בהתחשב בנתוני הגיל של התלמידים, מקום ההתרחשות והעובדה שמדובר בהפסקה שבין השיעורים; ומכל מקום בהיות הארוע בלתי נמנע ומשתרע על פני משך זמן קצר כל כך, הרי שאין קשר סיבתי בין היעדר פיקוח - אם כך ייקבע בניגוד לעמדתה - לבין התאונה.