פסק-דין בתיק א 120676/01

כללי

1. התובע, יליד 1959, נפגע ביום 21.7.99 בתאונת דרכים עת נסע ברכב נהוג על ידי הנתבע 1 ומבוטח על פי פקודת ביטוח רכב מנועי (נוסח חדש), תש"ל - 1970 על ידי הנתבעות 2-3. הנתבעים חבים בפיצוי התובע על נזקי הגוף שנגרמו לו בתאונה על פי הוראות חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה - 1975. על כך אין מחלוקת. המחלוקת היא על גובה הנזק. לאור כך נשמעו ראיות בתיק.

הנכות הרפואית

2.  התובע נבדק בחדר מיון במרכז הרפואי הלל יפה ושוחרר באותו היום. בתעודת חדר המיון מצוין כי אין עדות לחבלה גרמית. לצורך קביעת נכותו הרפואית של התובע מונה מומחה רפואי בתחום האורטופדי, ד"ר אמנון ישראלי. ד"ר ישראלי בדק את התובע ביום 9.1.02 ונתן את חוות דעתו ביום 1.2.02. התובע התלונן בפני המומחה על כאבים בצוואר, בשורש כף יד שמאל, בברך ימין ובקדמת החזה. ד"ר ישראלי ציין כי עצמת החבלה הייתה קלה יחסית, כי התובע יצא מהרכב בכוחות עצמו וכי בחדר המיון לא נמצאה עדות לחבלה משמעותית. לעומת זאת, ציין ד"ר ישראלי, פיתח התובע בהמשך המעקב תחלואה ממושכת, שהתמקדה בעיקר בכאבי צוואר וברך ימין, ושהה בחופשת מחלה כחצי שנה. ד"ר ישראלי ציין כי בבדיקת התובע נמצאה רגישות צווארית, ללא הגבלה בתנועה וללא חסר נוירולוגי היקפי וכי קיימת קרוב לוודאי התבטאות קלינית של תחלואה דיסקלית, אסימפסומטית קודמת, על רקע החבלה. בברך ימין, ציין ד"ר ישראלי, נמצאה עדות להפרעה תפקודית קלה המתבטאת בתפליט תוך מפרקי, ללא דלדול שרירים וללא נזק מבני בבדיקת תהודה מגנטית. ד"ר ישראלי לא מצא בבדיקתו עדות להפרעה מבנית או תפקודית באזור החזה ובשורש כף היד השמאלית. בהתאם לכך קבע ד"ר ישראלי לתובע נכות אורטופדית צמיתה בשיעור של 5% עקב כאבי הצוואר, על פי מחצית מסעיף 37(5) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) תשט"ז - 1956 (להלן:"תקנות הביטוח הלאומי") ו - 4% עקב כאבי הברך, על פי 2/5 מסעיף 48(2)ז1 לתקנות הביטוח הלאומי, סה"כ 8.8% נכות. ד"ר ישראלי אישר את תקופת חופשת המחלה בת ששה החודשים שנקבעה לתובע על ידי רופאיו המטפלים.

3. לד"ר ישראלי הופנו שאלות הבהרה ונשלח אליו חומר רפואי נוסף, לגבי תקופה מאוחרת יותר ממועד בדיקתו.  ד"ר ישראלי השיב ביום 15.9.04 כי הוא לא מוצא עדות להחמרה בנכות שקבע,  אותה ניתן לייחס לתאונה.

4. לאחר עיון בחומר הרפואי ובחוות הדעת, אני מעמידה את נכותו הרפואית של התובע בשל התאונה בהתאם לחוות דעתו של ד"ר ישראלי, על 8.8% נכות אורטופדית.

הפגיעה התפקודית והפסדי ההשתכרות

5. התובע למד שמונה שנות לימוד בבי"ס יסודי ושנה אחת בתיכון. לפני הצבא למד חשבונאות ועבד בבנק. מצה"ל שוחרר בשל אי התאמה. סעיפי הליקוי שנקבעו לתובע בצה"ל על פי ועדה רפואית בפניה עמד ביום 9.5.78  וביום 12.7.78 הם, בין היתר, כאבי גב תחתון, אישיות נוירוטית עם קשיי הסתגלות קלים, psychopathy  עם  קשיים קבועים חמורים בהתאמה סוציאלית. לאחר שחרורו החל לעבוד כרפד, תחילה במרפדית נוי, לאחר מכן, משנת 1979, במרפדיית "רהיטי לימור טליאס", בבעלות גיסו, טליאס ניסים. התובע טען כי עבד במרפדייה זו ברציפות עד התאונה, עשרים שנה. צורפו אישורים מפקיד השומה על עבודה אצל מר טליאס ניסים לשנים 1996-1999. לגבי שנת 1996- צויין כי עבד 12 חודשים, שכר חודשי ברוטו ממוצע 2383 ש"ח. לגבי שנת 1997 - עבד 12 חודשים, שכר חודשי ממוצע ברוטו  3216 ש"ח. לגבי שנת 1998 -  12 חודשים, שכר חודשי ממוצע ברוטו 2050 ש"ח. לגבי שנת 1999- מצוין כי התובע עבד 6 חודשים, ינואר עד יוני בלבד. שכר חודשי ממוצע - 800 ש"ח. צורפו תלושי שכר לחודשים מרס ועד יוני 1999, בהם השכר החודשי ברוטו - 800 ש"ח. 

6. התובע הסביר את השתכרותו הנמוכה במהלך שנת 1999 לעומת השנים הקודמות בכך שחלה ירידה בהיקף פעילות המרפדיה: "עבדתי במרפדיה, עד שנהיה חלש, והתחלתי לעבוד פעם או פעמיים בשבוע...לא רציתי להכביד עליו" (עמ' 8 שורות 25 ואילך) הוא עבד "פה יום, שם יום" (עמ' 10 שורה 9). התובע נשאל אם עדיין עבד בחודש יולי 1999, חודש התאונה, אצל גיסו, מר טליאס והשיב בחיוב, למרות שלא ידע להסביר מדוע אין רישום על כך במס הכנסה ומדוע אין בידו להציג תלוש שכר לחודש זה (עמ' 9).  הוא הסביר כי המשיך לעבוד עם גיסו למרות הירידה בפעילות העסק ולמרות השכר הנמוך כי רצה לעזור לו: "אני לא נשוי ויש לי כסף. אני יכול לקחת שבתון ולא לעבוד" (עמ' 10 שורות 1-3). הוא לא ידע להסביר כיצד נקבע הסכום של 800 ש"ח.

7. לתובע אושרה, כאמור, תקופת אי כושר של ששה חודשים, עד ינואר 2000. לטענתו ניסה לחזור לעבוד אצל גיסו במרפדיה באפריל 2000 לערך אך "לא הייתי מסוגל לבצע את העבודה שכן המדובר בעבודה פיסית במהותה הכרוכה במאמץ, ובכלל זאת עמידה ממושכת" (סעיף 10 לתצהיר). בעדותו טען כי ניסה לעבוד מספר ימים "פה ושם. לא הצלחתי. אני לא יכול להרים דברים כבדים" (עמ' 12 שורה 20). ביום 12.2.01   התייצב לראשונה בלשכת התעסוקה. התובע העיד כי המתין תקופה כה ארוכה עד שפנה ללשכת התעסוקה כי  "הרווחתי בטוטו סכום והמשכתי לחיות עם זה...אני לא בן אדם נשוי ויש לי כסף בצד. אני יכול להרשות לעצמי" (עמ' 14 שורות 5-11).  התובע  הופנה על ידי לשכת התעסוקה לעבודה כרפד אך לא נקלט בעבודה, לטענתו כיוון שלא יכול היה "להרים דברים", בהתאם לתעודת עובד ציבור מלשכת התעסוקה - הסיבה הייתה ש"ההזמנה נסגרה" (נ/1). לאחר 4.3.01 לא התייצב עוד בלשכת התעסוקה. בשנת 2002 החל לעבוד בסוכנות ביטוח  בעבודה משרדית, בשכר של כ- 3800 ש"ח נטו לחודש (סעיף 13 לתצהיר) ופוטר לאחר כשנה, ללא קשר למצבו הרפואי (עמ' 15 שורה 13). לאחר מכן טיפל באביו ששבר את רגלו, בביתו. מיום 1.8.04 ועד היום עובד התובע בחברת ש.א.לידור פחחות בע"מ בעבודה משרדית, יחד עם אחיו אהרן. הוצגו תלושי שכר על פיהם משתכר התובע  משכורת חודשית בשיעור של כ- 4000 ש"ח נטו (ת/2).

8. אחיו של התובע, מר רוקח שמעון, העיד אף הוא. הוא ציין  כי הוא רפד במקצועו ועובד כשכיר בחברת רהיטי ר.ג. סגנון 2000 בע"מ ממאי 2003. ביולי 2005 הפסיק לעבוד עקב מחלה. הוא צרף תלושי שכר על פיהם שכרו החודשי נטו הוא בין 6000 ש"ח - 6500 ש"ח.

9. התובע אישר כי סבל מאבנים בכליות, כי עבר תאונת דרכים בשנת 1986 וגם בשנת 1997, בה נגרם לו שבר בפרק כף ידו הימנית. הוא חזר בו מתביעתו כנגד חברת הביטוח באותו העניין, בהמלצת עורך דינו. מהחומר הרפואי שצורף עולה  כי סבל  גם מדלקת פרקים.

10. ובאשר להפסדי השכר בעבר. כאמור, לתובע אושרה תקופת אי כושר  של ששה חודשים. התובע עותר לפיצוי לתקופה זו על בסיס השכר עובר לתאונה, בסך של 800 ש"ח. הנתבעים טוענים כי התובע לא עבד כלל בחודשים לפני התאונה וכי התלושים שהציג, על סך 800 ש"ח, הם תלושים "פיקטיביים". נטען כי לא הוצג אישור ולא דווח על עבודה בחודש יולי 1999 ומכאן יש ללמוד שהתובע הפסיק לעבוד עוד לפני התאונה וללא קשר אליה. לפיכך, נטען, אין התובע זכאי לכל פיצוי אף בגין תקופת אי הכושר.

11. אכן, לא הוצג תלוש שכר לחודש יולי 1999 וחודש זה לא דווח כחודש עבודה לשלטונות מס הכנסה. גם השכר הזעום, בסך 800 ש"ח, החל מראשית 1999, לעומת השכר בשנים הקודמות, כאשר אנו דנים באדם כבן 40, בעל ניסיון  של עשרים שנה כרפד, וללא בעיות רפואיות או אחרות, אשר עשויות היו להגבילו בעבודתו, כנטען, מעורר תהיות. אכן יש בסיס לפקפוק העולה בסיכומי הנתבעים אם אכן  התובע עבד בחודשים עובר לתאונה. עם זאת, אין להתעלם מכך שהתובע הוכיח רצף תעסוקתי מסויים, אם כי בסכומי השתכרות משתנים, והוכרה תקופת אי כושר על ידי המומחה הרפואי. בנסיבות אלו, ולאחר שקילת כלל השיקולים, אני מעמידה את הפיצוי לו זכאי התובע לתקופת אי הכושר על סכום גלובלי של 5000 ש"ח נכון להיום.

12. ולאחר תקופת אי הכושר. התובע טוען כי ניסה להמשיך לעבוד כרפד אך לא הצליח כי מדובר בעבודה הדורשת מאמץ פיסי ובו אינו יכול לעמוד. עם זאת, התובע, כאשר נסה, הצליח למצוא עבודות אחרות כאשר השתכרותו בעבודות אלו גבוהה הרבה יותר מאשר השתכרותו כרפד בשנים עובר לתאונה, כאשר כרפד, יש לציין, הוא היה בעל עשרים שנות ניסיון. מדובר בהשתכרות של שכר נטו הגבוה פי חמישה משכרו בחודשים עובר לתאונה, כנטען. התובע גם לא פנה מיד ללשכת התעסוקה. גם כאשר פנה, התייצב רק כחודשיים והגיע רק למקום עבודה אחד, אשר, בהתאם לתעודת עובד הציבור, כבר לא היה אקטואלי. התרשמתי כי התובע הניח לעצמו, משיקולים שונים שאינם קשורים לתאונה ובהתאם לאורחות חייו גם עובר לתאונה, לא לעבוד באופן מסודר, רצוף ומלא במהלך תקופות שונות. עוד התרשמתי כי לא היה נלהב דווקא לחזור לעבוד כרפד, ולא בגלל הקשיים הפיסיים הנטענים. התובע הבהיר כי עבודה כרפד אינה עבודה בעלת יציבות: "אין כל הזמן עבודה" (עמ' 16 שורה 22). גם אחיו אישר כי "המקצוע הזה זה היצע וביקוש" (עמ' 17 שורה 19). אני מסכימה עם ב"כ הנתבעים כי אין מקום להשוואה בין שכרו של אחיו, שעבד בשנים האחרונות כרפד שכיר, ובין התובע. אם היה מקום להשוואה, הרי שהתובע היה אמור להרוויח כמו אחיו עוד עובר לתאונה אך לא כך. אחיו עבד במקומות "מסודרים", כפי שהעיד, וכפי שהמליץ לתובע - אך זה לא קיבל המלצתו. בשנת 1999 השתכר האח "קרוב ל - 7500 ש"ח" (עמ' 17 שורות 18-19). פער בין השתכרות שני האחים היה עוד עובר לתאונה ואין כל סיבה להניח שאלמלאי התאונה היה התובע מרוויח כמו אחיו. שני האחים בחרו במסלולים שונים ובדרכי תעסוקה אחרות, התובע העדיף עוד לפני התאונה לעבוד באופן לא מלא ואקראי, על פי עדותו הוא, בשכר חודשי של 800 ש"ח, ואין להשוותו לאחיו, שבחר מסלול תעסוקה אחר ובו עסק לאורך השנים.

13. בהתאם לכלל המפורט לעיל, איני רואה לנכון לקבוע לתובע פיצוי על פי חישוב אקטוארי כלשהו ולפיכך אין מקום לקביעה חדה של  נכותו התפקודית. בנסיבות העניין הפיצוי הראוי הוא פיצוי גלובלי. בהתחשב בנכות הרפואית, בגילו, בעברו התעסוקתי של התובע עד התאונה ולאחריה ובעובדה שלמעשה לא הוכחה בפועל כל גריעה בהשתכרות  אלא להפך, נראתה עליה בהשתכרות, הפיצוי יינתן על הגריעה המסוימת בכושר ההשתכרות והפגיעה ביכולת לבצע עבודות בעלות היבט פיסי מסוים. אני מעריכה את הפיצוי בגין הפסדי ההשתכרות בעבר, לאחר תקופת אי הכושר, ובעתיד, בסכום כולל של  18,000 ש"ח בערכים של היום.

ראשי נזק נוספים

14. בגין הוצאות רפואיות לעבר ולעתיד אני מעריכה את הפיצוי המגיע בסך של 1500 ש"ח. איני רואה מקום לפיצוי בגין עזרת צד שלישי לעתיד, כמבוקש על ידי התובע, לאור טיב הפגיעה כמתואר בחוות דעתו של ד"ר ישראלי ובהעדר הצורך בעזרה כזו עד היום.

15. בגין כאב וסבל סכום הפיצוי המגיע לתובע הוא סכום של 15,800 ש"ח.

לסיכום

16. לאור כל האמור לעיל זכאי התובע לפיצוי בסכום כולל של 40,300 ש"ח. לסכום זה  יתווסף שכ"ט עו"ד בשיעור של 13% ומע"מ כחוק והוצאות משפט. מסכום זה יש לנכות את התשלום התכוף ששולם ביום 10.12.00 בסכום של  5500 ש"ח בתוספת ריבית כחוק.

ניתן היום כ"ז באלול, תשס"ו (20 בספטמבר 2006) בהעדר הצדדים.

המזכירות תעביר עותק פסק הדין לב"כ הצדדים בדואר רשום.