פסק-דין בתיק א 1206/04

1.         התובע הוא חבר בקיבוץ הנתבע. תקופת מה הוא עבד אצל מעביד שמחוץ לקיבוץ, במהלכה הופרשו לטובתו כספים לקרן השתלמות. בשלב כלשהוא חדל התובע לעבוד אצל מעביד זה, וכספים שנותרו בקרן ההשתלמות היו עתה למחלוקת בין הקיבוץ לבין התובע, כשכל אחד מן השניים טוען לזכות בהם. התובע בחר לעשות דין לעצמו, והותיר את הכספים בידיו. על כן החל הקיבוץ מקצץ מן התקציב המגיע לתובע. מכאן באה התביעה, והיא מבקשת להצהיר על זכותו של התובע בכספי הקרן, מחד, ולצוות על הקיבוץ כי יחדל מן הקיצוץ בתקציבו, מאידך.

2.         בעת הרלוונטית חלה על כלל חברי הקיבוץ-הנתבע חובה להעביר לידי הקיבוץ כל הכנסה שיכניסו, ובכלל זה שכר עבודה. טענתו המרכזית של התובע בתביעתו שלפנינו היתה, כי את כספי קרן ההשתלמות אין לראות כחלק משכר העבודה, ולכן הזכות בהם היא לו ולא לקיבוץ. טענה זו דחיתי, בהחלטה מיום 21.02.2005, שם קבעתי, כי כספים שבקרן ההשתלמות הם לקיבוץ.

3.         חרף החלטתי זו נותר התובע בעמדתו, כי את הכספים ראוי להותיר בידיו, ועתה הוא נשען על הטענה, כי הקיבוץ נוהג איפה ואיפה בין החברים, ככל שהדבר נוגע להכנסות המגיעות לידיהם, בכלל, ולקרנות השתלמות, בפרט. מלים אחרות, לפי טעמו, אם הקיבוץ הותיר, בעבר, בידי חברים הכנסות שונות שהגיעו לידיהם מן החוץ, כי אז כך עליו לנהוג גם כלפיו.

4.         בטרם נתקדם בדיון - הערה אחת מתחייבת, נוכח דברים שמציין התובע בסיכום טענותיו, לפיהם בהחלטתי מיום 21.02.2005, ובדברים שהשמעתי באוזני בעלי הדין מאז, הזמנתיו להציג בפניי דוגמא להתנהלות לא שוויונית של הקיבוץ בכספי הכנסה שונים, שאז יוכל לזכות בתביעתו. טענה זו אין בה ממש. בתום לבי סברתי, כי לאחר ההחלטה מיום 21.02.2005 לא יהא עוד מקום להמשכתו של ההליך, לאחר שפסקתי, כי כספי קרן ההשתלמות הם מסוג ההכנסות, שיש להעביר לידי הקיבוץ. אלא שהתובע טען, כי יוכל להצביע על כך, שהקיבוץ נהג כלפי חברים אחרים באופן שונה ביחס לקרנות השתלמות. על שום כך נתתי בידיו שעת כושר להצביע על מקרים מן העבר, בהם הקיבוץ ראה בדרך אחרת את אופיים של כספי קרנות ההשתלמות, משמע כי לחבר הם ולא לקיבוץ. ודוק: לא על מנת להצביע על הפליה שנוהג הקיבוץ בין חבריו השונים המשיך ההליך. אם בפי התובע טענות למנהג לא שוויוני בינו לבין אחרים, אין הדבר יכול להקנות לו זכות, שאינה מוקנית לו בתקנון, קרי הותרת כספים שייעודם לקיבוץ - בידיו דווקא. אין מתקנים עוול אחד (הותרת הכנסות של חבר פלוני בידיו) בעוול נוסף (הותרת כספי קרן ההשתלמות בידי התובע). תיקון העיוות בהפליה לה טוען התובע צריך שייעשה על ידי שידרוש מן הקיבוץ לנהוג גם כלפי אחרים באותה אמת מידה, כלומר שידרוש את הכספים לידיו (של הקיבוץ).

5.         התובע לא דק פורתא, איפוא, בהבנת ההזדמנות שניתנה לו בהמשכתו של המשפט לאחר ההחלטה מיום 21.02.2005, שכל כולה נועדה ליתן בידו להצביע על כך, שגם הקיבוץ ראה, בעבר, בכספי קרן השתלמות ככאלה השייכים לחבר ולא לקיבוץ. על כן הוא הביא, במסכת ראיותיו, מן הגורן ומן היקב, מקרים שילמדו על הפליה בין חברים ביחס להכנסות ממקורות שונים המגיעים מן החוץ, כגון כספי רנטה של ניצולי שואה, תגמולים למשפחות שכולות ממשרד הבטחון וכיו"ב, אותם ראה הקיבוץ להותיר בידי החברים, תוך הפרת כלל השוויון, כפי שהתובע מבין אותו. לכל אלה לא אזקק, אפילו הייתי רואה בכך משום הפרה של עקרון השוויון (ואינני רואה הפרה שכזו). אילו עיוות היה בכך, כי אז תיקונו צריך שייעשה על ידי חיוב הקיבוץ בדרישה להעברת הכספים לידיו, ולא על ידי הותרת כספי קרן ההשתלמות בידי התובע, ועל כך עמדתי למעלה. מכל מקום, הערה אחת אעיר בקצרה, שהרי רמזתי, כי אינני רואה בהחלטת הקיבוץ שלא לדרוש את כספי הרנטה וכו' כעיוות של עקרון השוויון, באשר עקרון השוויון אין משמעו, שכל הכנסה מכל סוג תועבר לידי הקיבוץ. יכול הקיבוץ להחליט, כי הכנסות מטיב מסוים, דוגמת תגמולים למשפחה שכולה, ייוותרו בידיה, וניתן לראות להחלטה שכזו טעמים טובים. אילו היה מחליט הקיבוץ לדרוש את תגמולי משרד הבטחון מחבר פלוני, אך מוותר עליהם ביחס לחבר פלמוני, היה פוגע בעקרון השוויון. לא זה הוא המצב כאן.

6.         התובע יכול, איפוא, להיבנות, כך אמרנו, מטענה אחת, והיא ראייה שונה של הקיבוץ בעבר את כספי קרן ההשתלמות, ואם בעבר נהג כלפי חברים אחרים בדרך העשויה להוליך למסקנה, כי הקיבוץ לא ראה בכספים אלה משום כספים המגיעים לו, שאז עשויה לקום לתובע עילת תביעה. אלא שהתובע לא עשה כן, וידו לא צלחה בהוכחת הטענה, ולכך נקדיש את יתרת פסק הדין. בקצירת האומר נציין עתה, כי התובע אמנם הביא ראיות, שבעבר ניסו חברים בקיבוץ להותיר בידיהם כספים של קרנות השתלמות, והקיבוץ הגיע עמם להסדרים מהסדרים שונים. מהסדרים אלה מבקש התובע ללמוד על האיפה ואיפה שנוהגים עמו בקיבוץ, ולכך אין כל יסוד. מכל הדוגמאות שהביא התובע למדנו דווקא היפוכה של מסקנה, משמע שהקיבוץ ראה, מאז ומעולם, את כספי קרנות ההשתלמות ככספים שלו, וכך נהג בהם, ובחברים שביקשו להותיר את הכספים בידיהם. הסדרים שונים שעשה עם חברים שכאלה היו לגיטימיים לגמרי, כגון שהתחשבן עמם בעת שעזבו את הקיבוץ, במסגרת חשבון דמי העזיבה המגיעים להם בעזיבתם.

7.         אם כן, לכל אורך הדרך פעל הקיבוץ כמי שכספי קרנות ההשתלמות הם לו. הוא לעולם נקט צעדים על מנת להסדיר את זכותו בהם (ראו נא עדותם של נמרוד בן יעקוב וישראל קידר, ומפי שניהם שמענו על פעולות שנעשו לגביית ועיגון הזכויות בכספי קרנות ההשתלמות). ובכל זאת ביקש התובע להצביע על שלושה חברים, שהקיבוץ נהג עם כספי קרן ההשתלמות שלהם באופן שונה: מישל אדרי, עזר ויצמן ויונה רוזן ז"ל. לשלושה אלה נתייחס עתה.

8.         אשר למישל אדרי, מסתבר, כי משך כל השנים פנה אליו הקיבוץ, וחזר ופנה, בעניין קרן ההשתלמות, וכאשר עזב את הקיבוץ (בשנת 2002) - קוזזו כספי קרן ההשתלמות מתוך דמי העזיבה.

            אשר לעזר ויצמן, אף עמו בא הקיבוץ חשבון בעת שעזב את הקיבוץ, וקיזז את כספי קרן ההשתלמות מתוך דמי העזיבה.

            לא נותרנו אלא עם יונה רוזן ז"ל, וביחס אליו מצאנו, כי בספרי הנהלת החשבונות שלו רשם הקיבוץ את כספי קרן ההשתלמות כחוב של משפחת רוזן כלפיו, והוא מתעתד לבוא חשבון עם המשפחה, ככל הנראה בעת שייעשה 'שיוך הדירות' בקיבוץ (במסגרת ההפרטה שעובר הקיבוץ עתה). נראה, כי הקיבוץ הגיע להבנה זו עם המשפחה, מטעמים הומניים, לאחר שהמנוח רוזן הלך לבית עולמו ממחלה קשה. מכל מקום, החוב היה ונותר, והוא רשום בספרי החשבונות של הקיבוץ ככזה, והוא עתיד להיגבות מן המשפחה בעת שיוך הדירות.

9.         עיננו הרואות, הקיבוץ עמד, מאז ומתמיד, על זכותו בכספי קרן ההשתלמות, ומעולם ראה אותם חלק מהכנסתו של החבר, שצריך שתגיע לידיו (של הקיבוץ). הדוגמאות שהביא התובע לא שינו ממסקנה זו, כי אם חיזקו אותה.

10.        התובע מלין על כך, שהקיבוץ ממאן להגיע עמו לאותם הסדרים אליהם הגיע עם ה"ה אדרי, ויצמן או רוזן. הוא קובל על כי הקיבוץ אץ לפעול כנגדו על ידי קיצוץ בתקציב האישי, בעוד שביחס לכל אחד מן השלושה הוא נהג אחרת, כך טענתו. הוא מבקש, כי הכספים ייוותרו בידיו, ויירשמו כחוב שהוא חב לקיבוץ, ולעת שיעזוב את הקיבוץ, או בעת שייעשה שיוך הנכסים, תיעשה ההתחשבנות.

11.        לטענה זו אין לי לשעות כלשהו. ראשית אומר, כי בידי הקיבוץ זכות, במסגרת שיקולים שהוא שוקל, כיצד יעשה על מנת לגבות כספים המגיעים לו, יהיו אלה הכנסות של החברים מן החוץ, או כספים המגיעים לו מחייבים אחרים בהם הוא נושה. בעניינם של ויצמן ואדרי הוא מצא לגבות את הכספים בעת שהשניים עזבו את הקיבוץ, שאז ראה שעת כושר לבוא עמם חשבון. אצל משפחת רוזן הוא מביא בחשבון שיקולים הומניים, בלא שיוותר כלשהו על זכותו בכספים, כי אם הוא דוחה את הגביה לעת שייעשה שיוך דירות, וגם בכך אין כל פסול.

            שנית עלינו להזכיר, כי התובע עמד, לאורך כל הדרך, על זכותו המוחלטת בכספי קרן ההשתלמות, והרי זו היתה הטענה המרכזית גם בתביעתו שלפנינו, משמע שכספים אלה אינם כלל מסוג ההכנסות, שלקיבוץ עומדת זכות כלשהי בהן (טענה שנדחתה בהחלטה מיום 21.02.2005). משום כך לא התקדם המשא והמתן שנתקיים עמו, ולא הגיע לידי הסדר, מסוג ההסדרים אליהם הגיע הקיבוץ עם ויצמן, אדרי או רוזן. משהתובע עמד בעמדה זו, ובחר לעשות דין לעצמו והותיר את כספי קרן ההשתלמות בידיו, בניגוד גמור להוראות התקנון, ולא ניתן היה להגיע עמו לכל הסדר שהוא, כי אז לא היה מנוס מלפנות לאמצעי העומד בידי הקיבוץ, והוא קיזוז הכספים מתוך התקציב המגיע לתובע כחבר הקיבוץ. בפעולה זו של הקיבוץ לא ראיתי כל פגם. פעולה זו מעוגנת בהחלטת הקיבוץ מיום 18.09.2003, לפיה יש בידי הקיבוץ לקצץ כספי קרן השתלמות שיותיר בידו החבר- מתוך תקציבו האישי. החלטה זו היא שוויונית, ביחס לקבוצת החברים להם קרן השתלמות. ואמנם ראינו, כי הקיבוץ נהג בשני חברים אחרים בקיבוץ, ה"ה בלפור בן יעקב וזאב רגב, שבחרו אף הם לעשות דין לעצמם ולהותיר כספי קרן ההשתלמות בידיהם, כפי שנהג בתובע, כלומר קיזז את הכספים מתוך תקציבם האישי.

12.        סוף דבר, מכל הטעמים שהטעמתי למעלה הנני דוחה את התביעה. התובע ישא בשכר טרחת עורכי דין של הקיבוץ בסך של 15,000 ש"ח ומע"מ.

ניתן היום ד' באדר, תשס"ז (22 בפברואר 2007) בהעדר הצדדים.

המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים.

001206/04א  054 איתי בהלול-גור התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: