פסק-דין בתיק א 12059/04

המדובר בתביעה שהוגשה לפי חוק הפלת"ד, בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע כתוצאה מתאונת דרכים בה היה מעורב.

התובע, יליד 1948, נפגע לדבריו ביום 1.12.2002 כאשר ביקש לצאת ממונית שהסיעה אותו לביתו. בצאתו מן המונית, הוציא התובע את רגלו הימנית והניח את רגלו השמאלית מחוץ לרכב. כאשר הרים עצמו מהכיסא, הסתובבה רגלו השמאלית והתעקמה(להלן: "התאונה").

בעקבות הכאב שחש, התיישב התובע לדבריו חזרה במונית, אולם כעבור מספר דקות התאושש והלך בצליעה לביתו. בחלוף כשעה גבר הכאב ורגלו אף התנפחה, ולכן הובהל על ידי אחיו לבית החולים לקבלת טיפול רפואי, שם אובחן שבר בבסיס מסרק רגל שמאל.

הנתבעת הכחישה את עצם התרחשות התאונה וטענה להעדר כל חבות מצדה.

משחזר בו התובע מבקשתו למינוי מומחה רפואי, והצהיר כי אין בפיו טענה לנכות צמיתה, נקבע התיק לשמיעת הראיות.

בעדותו בפניי חזר התובע ותיאר מהלך אירוע התאונה באופן מפורט ובהיר.  הוא אף הדגים את שלבי התרחשותה, עמד על גרסתו בחקירתו הנגדית, ועשה עליי רושם חיובי ומהימן.

הנתבעת בחרה שלא להביא ראיות מצדה, וטענה כי דין התביעה להדחות לאחר שלא עלה בידי התובע להוכיח גרסתו. לשיטתה עדותו הנה עדות יחידה, המחייבת את בית המשפט, מכוח סעיף 54 לפקודת הראיות, לנמק על שום מה ראה להסתמך עליה מבלי שהובא לה סיוע. זאת ועוד, הנתבעת הפנתה לכך שלא נעשה מאמץ רציני מצדו של התובע לזמן לעדות את נהג המונית, הנתבע מס' 1, על מנת שישפוך אור על נסיבות התאונה ויתמוך בגרסתו. הימנעותו לעשות כן מקימה חזקה כי אילו הובא אותו עד, היתה עדותו פועלת לרעתו של התובע.

אילו היה מדובר בעדות יחידה שאין לה סיוע, הרי שלא היה די בהתרשמותי החיובית מאמינותו של התובע, כיוון שכאמור בע"א 79/72 האפוטרופוס לנכסי נפקדי נ' פולק, פד"י כז(1), 768, 771:

". . . . אין השופט יכול לצאת ידי חובתו בהצהרה סתמית כי 'הזהיר את עצמו' כלומר שנהג בזהירות מיוחדת וזה אשר הניעו להסתפק בעדות היחידה, אלא כאן דרוש טעם אמיתי - טעם שבהערכת העדות היכול להיות נעוץ בהגיון הדברים או טעם מיוחד אחר - שיש להעלותו על הכתב במצוות החוק".

אלא שבמקרה דנא, אין בידי לקבל את עמדתה של הנתבעת לפיה עדותו של התובע הנה עדות יחידה שאין לה חיזוק. כאמור, סעיף 54 לפקודה מחייב את בית המשפט לנמק בפסק דינו מה הניעו להסתמך על עדות יחידה של בעל דין או בן זוגו, ילדו, הורהו או אחיו או אחותו של בעל דין, באם אין לעדותו סיוע. 

בפסיקה נקבע זה מכבר כי סיוע או חיזוק כזה יכול להיות אפילו ראיה בדבר קבלת הטיפול הרפואי המעידה על כך שנגרם נזק גוף (ראה: ע"א 8388/99, 8513 הסנה ואח' נ' בן ארי , פד"י נו(4), 689).

לטעמי, לא בכל תיעוד רפואי המעיד על חבלה בסמוך לאחר התאונה ניתן לראות חיזוק לגרסת התביעה. יחד עם זאת, במקרה הנדון, בהתחשב בסמיכות המועד שבו פנה התובע לקבלת טיפול רפואי, ובחומרת הפגיעה ממנה סבל ובהתחשב  בכך שבעודו סובל משבר, מסר פרטים לגבי נסיבות הפגיעה וסיפר כי זו נגרמה בזמן שירד ממונית, הרי שיש בתיעוד זה כדי לחזק את גרסתו של התובע.

ההסבר שנשמע מפי ב"כ התובע לפיו לא עלה בידי שולחו לאתר את הנתבע מס' 1, נהג המונית, יש בו כדי להסביר את ההימנעות מלזמנו להעיד. במאמר מוסגר אציין כי החזקה הנגזרת מהימנעות בעל דין מלהזמין עד רלוונטי חלה על שני בעלי הדין. כלל זה מבואר היטב על ידי המלומד י' קדמי בספרו "על הראיות", חלק שלישי, עמ' 1648 ואסופת הפסיקה שם בציינו:

". . . .זהו הכלל - אי הבאתו של עד רלוונטי מעוררת, מדרך הטבע, את החשד שיש דברים בגו וכי בעל הדין שנמנע מהבאתו, חושש מעדותו ומחשיפתו לחקירה שכנגד".

ראיתי לציין את הדברים משום שהנתבע מס' 1 היה מבוטחה של הנתבעת 2 במועדים הרלוונטיים ויכולה היתה הנתבעת, אילו רצתה,  להזמינו להעיד מטעמה על מנת להפריך את גרסת התובע.

סיכומו של דבר, משהגעתי לכדי מסקנה כי לא מדובר בעדות יחידה שאין לה סיוע, ולאור התרשמותי החיובית מעדותו של התובע, אני קובע כי הלה נפגע בתאונת דרכים ביום 1.12.2002 כמפורט בתביעתו.

כאמור, התובע לא טען לנכות צמיתה ואף לא טען להפסדי שכר, הואיל ועובר לאירוע כלל לא עבד. משכך, מדובר בפיצוי בגין כאב וסבל והוצאות גלובליות בלבד.

בשים לב למהות הפגיעה, דומה כי הפיצוי בגין כאב וסבל, ההולם את נסיבות המקרה, יעמוד על סך 9,000 ש"ח. בנוסף, אני פוסק לתובע פיצוי גלובלי בסך 500 ש"ח בגין הוצאות ועזרה.

סיכומו של דבר, אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע סך 9,500 ש"ח וכן הוצאות משפט ובנוסף שכ"ט עו"ד בסך 1,235 ש"ח בצירוף מע"מ כדין. הסכומים הנ"ל ישולמו תוך 30 יום מהיום, שאם לא כן ישאו ריבית והפרשי הצמדה כחוק החל מהיום ועד התשלום המלא בפועל.