פסק-דין בתיק א 11985/07

כללי

1.         התובע, יליד 1950, עובד יצור במקצועו, עלה לישראל מצרפת ב-1995 והחל לעבוד בשרות הנתבעות ב-1996. בתביעתו הוא עותר לחייב את הנתבעות/המעבידות בנזקי גוף שנגרמו לו בתאונת עבודה מיום 12.3.03 שעה שניתז לעינו השמאלית חומר כימי מסוכן שגרם לכוויה בעת שערבב חומרים להכנת צבעים/דבק מטוסים במחלקת פלסטיקה.

2.         התובע הובהל לבית חולים בנהרייה ואובחן כסובל מכוויה כימית בעין שמאל, ליקוי ראיה ופגם אפיתליאלי בקרנית. הוא אושפז עד 27.3.04 וטופל במשחות וטיפות. לטענתו סובל מרגישות לאור, יובש והרגשת חול בעין הפגועה, קושי בקריאה וקושי בעבודה במחשב וצפייה בטלוויזיה. המוסד לביטוח לאומי הכיר בתאונה כתאונת עבודה ואישר 3 חודשי אי כושר.

3.         הנתבעות הכחישו בכתב ההגנה את עצם התאונה. לחלופין ולמקרה שבית המשפט יאמין כי התאונה ארעה כמתואר, הן מכחישות אחריותן לתאונה. לטענתן מוטלת מלוא האחריות על התובע ולחלופין יש להשית עליו אשם תורם בשיעור גבוה. באשר למצב הרפואי טענו בהגנתן כי מאז 7/03 אין כל תיעוד רפואי ומכאן שהתובע החלים. נכותו איננה תפקודית ובחירתו שלא לשוב לעבודה מהווה הפרת חובתו להקטנת הנזק.

מצב רפואי ותפקודי

4.         רופא תעסוקתי (ד"ר וינר) ורופא עיניים (ד"ר גלבוע) המליצו לתובע לא לחזור לאותו מקום עבודה, הואיל וחומרים במפעל הנתבעות מגרים את העור, הריריות והעיניים.

5.         חוות דעת שניתנה מטעם מומחה מטעם התובע העמידה את נכותו כתוצאה מהתאונה על שיעור 10% נכות. חוות דעת מטעם הנתבעים העמידה את הנכות על 5% ואילו המומחה מטעם בית המשפט, ד"ר היימס קבע כי הכוויה הכימית גרמה לדלקת הלחמית ותלונות התובע מוצדקות, אמיתיות ומשמעותיות. הוא העמיד את שיעור הנכות על 10% לפי תקנה 59(ג) לתקנות הביטוח הלאומי הקובעת מצב קשה של דלקת כרונית של הלחמית והעפעפיים. ע"פ קביעתו הראייה לא נפגעה והבעיה בעין נובעת מדלקת ולא מיובש וכי קיימת בעיה תפקודית ניכרת. לדעתו יש לצפות להטבה ניכרת בטיפול בטיפות עיניים המכילות קורטיזון.

6.         בעדותו של ד"ר גלבוע בבית המשפט הוא מוסיף כי "הדלקת גורמת ליובש והיובש גורם לדלקת וזה דבר הדדי" (עמ' 17 לפרו' ש' 2-3)

7.         ד"ר וינר, הרופא התעסוקתי העיד כי בנוסף לכך שראה את התובע כבלתי כשיר עד ליום הוצאת מכתבו לביטוח הלאומי (2.7.03) " יחד עם זאת אני רואה אותו כבלתי כשיר באופן מוחלט לגבי חשיפת העין הפגועה לאור, אבק וכימיקלים" ואף מוסיף ביחס לשאלה אם התובע בכל זאת כשיר לעבוד בחשיפה לחומרים עם משקפי מגן כי :" אין משקפי מגן אבסולוטים. המשקפיים צריכים להיות מאווררים, אז יש פתחי אוורור.. אין מיגון מוחלט מכוויות כימיות במפעל כימי" עמ' 35 לפרו' ש' 24 עד עמ' 36 ש' 4 ל-36 לפרו'.

8.         ביחס ליכולת העסקת התובע אצל הנתבעת לאחר תקופת אי הכושר מעיד מר גבי פיש, סמנכ"ל משאבי אנוש של הנתבעות, כי הגם שהתובע הוערך כעובד מצטיין ותורם למפעל, נאלצו לפטרו ב-30.11.03. משנשאל אם יכלה הנתבעת להציע לו עבודה אחרת אצלה השיב: " לשאלתך האם היו עבודות חלופיות שהתובע יכול היה לעבוד, אני משיב שלא יכולתי להציע לו כלום שעה שהרופא התעסוקתי לא מאפשר לו להמשיך בעבודתו ומגדיר אותו באי כושר"(עמ' 9 לפרו' ש' 21-22).

9.         התובע העיד כי הוא ניסה לחפש עבודה. ניסה באלביט, זוגלובק, טמבור, אך לא התקבל. לטענתו, השמש מפריעה לו, לא נוהג הרבה, אחרי חצי שעה שהוא מביט במסך (מחשב או טלוויזיה) הראיה מטשטשת. הוא לא יוצא הרבה החוצה כי השמש מפריעה וגם אבק או רוח חזקה. 38 שנים עבד ופתאום לא יכול היה לעבוד, מה שהכניס אותו לדיכאון.

10.        בשים לב לכל האמור נראה יש להעמיד את נכותו התפקודית בהתאמה לנכות הרפואית בשיעור 10%. 

שאלת האחריות

11.        יסודות עוולת הרשלנות שבסעיף 35 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) הם שלושה: קיומה של חובת זהירות, הפרתה, ונזק כתוצאה מההפרה. קיומה של חובת זהירות מושגית נקבע ע"פ מבחן הצפיות וענינו האם מוטלת על אדם סביר מסוגו של הנתבע חובה לצפות את התרחשות סוג הנזק ביחס לאנשים מסוגו של התובע (ראה ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש פ"ד לז(1) 113. חובת הזהירות הקונקרטית ענינה, האם אדם סביר יכול היה לצפות בנסיבותיו המיוחדות של המקרה את התרחשות הנזק ואם התשובה על כך היא בחיוב, אם צריך היה, כענין שבמדיניות, לצפות את התרחשותו של אותו נזק.

בע"א 663/88 שריזיאן נ' לבידי אשקלון בע"מ, פ"ד מז (3) 225. נאמר ע"י כב' הש' בך כהאי לישנא: " נראה שהיום אין עוד צורך לבחינת שאלת עצם קיומה של חובת זהירות מושגית בין מעביד לעובדו. חובה זו מוכרת יפה בפסיקה ענפה ועקבית. קיימים רק הבדלים בין פסקי-הדין השונים ביחס למימדיה של אותה חובה וביחס להדגשים בדבר גורמיה השונים. יש ומדובר בחובה לנקוט בצעדים סבירים כדי למנוע מהעובד סכנות מיותרות, במקרים אחרים מצוינת החובה להזהיר את העובד בפני סכנות קיימות, ולעתים מודגשת החובה למנוע מהעובד סיכונים בלתי רגילים (ראה, לדוגמא, ע"א 250/64 לוגסי נ' חברת שק"ם בע"מ פ"ד יט(1), 30, 32; ע"א 686/77 מקורות חברת מים לישראל בע"מ נ' מרג'י ואח' פ"ד לד(4), 365, 371-372; ע"א 477/85 בוארון נ' עירית נתניה ואח' וערעור שכנגד פ"ד מב (1), 415, 420 ומראי המקום המופיעים שם)".ביחסי עובד מעביד אין לקבל את הטענה מטעם מעבידים, לפיה חובתם כלפי עובדיהם מצטמצמת לנקיטת אמצעים למניעת סכנות בלתי רגילות ויוצאות דופן במקום עבודתם. הפסיקה קבעה כי קיימת חובה כללית וגורפת מצד המעביד לנקוט בכל האמצעים הסבירים כדי לוודא שעובדיו יוכלו לבצע את עבודתם בתנאי בטיחות אופטימאליים.

כשהסיכון הוא חלק אינטגרלי, טבוע במהות העבודה, חובה על המעביד להזהיר את עובדיו מפני הסיכון ולהדריכם כיצד לפעול בצורה בטיחותית אופטימלית, לספק להם אמצעי מגן ולפקח כי הם משתמשים בהם ונוהגים בהתאם להוראות הבטיחות.

וראה גם השופט ד' לוין, בע"א 741/83, גוריון ואח' נ' גבריאל וערעור שכנגד, פ"ד ל"ט (4) 266, 271.

12.        אשר לשאלת האשם התורם- בבחינת האשם התורם יש לזכור כי דרישות הזהירות המוטלות על המעביד גבוהות מאלה הנדרשות מהעובד זאת משום שבידי המעביד האפשרות הכוללת למנוע מראש סיכונים ו/או לנקוט באמצעי זהירות ראויים, הוא מכיר את מקום העבודה טוב יותר מהעובד, הוא פועל מתוך חופש בחירה ובכך יש לו עדיפות על העובד המבצע לעיתים עבודה מסוכנת למען מעבידו תוך התעלמות מסיכונו אם בשל טעות ושיקול דעת מוטעה ואם מתוך מסירות ופחד לאבד מקום עבודתו בהיותו במצב נחות במאזן הכוחות. וראה ע"א 477/85 בוארון נ' עירית נתניה פ"ד מב  (1) 415) לפיכך ההלכה הפסוקה משתמשת במשורה בהטלת אשם תורם על עובד.

ומהכלל לפרט -

13.        התובע מעיד כי התחיל לעבוד אצל הנתבעת ב-16.10.96. הוא מתאר את ציוד המגן - כפפות, חלוק ופילטרים. ע"פ עדותו במחלקות אחרות (בואינג,F15, F16) היו לו גם משקפי מגן ונעלי בטחון, ואולם במחלקת פלסטיקה לא קיבל. ובמילותיו " שאלתי למה אין, אמרו אין. אמרו שזה לא טוב כי אם מישהו עובד על כנף וצריך לעבוד כמעט 3 שעות וכשעובדים על שולחן והראש למטה יש לחץ ובתוך המשקפיים יש מים מהזיעה, אז יש נזילות על כנף המטוס, ולכן אסור להשתמש במשקפיים" (עמ' 24-25).

" כל מי שנכנס לביקור במחלקה צריך לשים משקפי מגן, אבל אנחנו עבדנו בלי משקפי מגן. לא היה".

"במחלקת הפלסטיקה לא היו משקפי מגן בגלל. לא חילקו לעובדים. עבדנו משבע בבקר עד תשע בערב עם הפסקה של 20 דקות" (עמ' 24, ש' 6-7).

" במחלקות האחרות היו חייבים להרכיב משקפיים. ביקשתי משקפיים ואמרו לי שלא צריך. לא ראיתי שדיברו במחלקת הפלסטיקה על משקפי מגן. אני מבהיר שלא היה שימוש במשקפיים, לא בזמן הערבוב וגם לא בעבודות שאחרי הערבוב" (עמ' 24 ש' 18).