פסק-דין בתיק א 118489/01

מבוא

1.         מדובר בתביעה לפיצויים בגין נזקי גוף, על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975, (להלן: "החוק").

2.         התובעת, נחמה רביע (להלן:"התובעת"), ילידת 1953, נפגעה בתאונת דרכים שאירעה ביום  3.12.98 (להלן:"התאונה").

3.         הנתבעת מס' 3, (להלן: "הנתבעת") מודה בחבותה לפצות את התובעת על פי החוק והמחלוקת הינה בשאלת גובה הנזק בלבד.

למען שלמות התמונה יצויין כי התובעת נפגעה בתאונת דרכים קודמת מיום 18.12.94 אשר התביעה בגינה, סולקה על ידי הנתבעים 1 ו -2, בפשרה.

מהות הפגיעה והנכות

4.         לאחר התאונה נבדקה התובעת בבית חולים מאיר שם התלוננה על סחרחורות , כאב ראש וכאבים בעמוד שידרה צווארי ומותני.

5.         ד"ר משה לוינקופף אשר מונה כמומחה מטעם בית המשפט בתחום האורטופדי, ציין בחוות דעתו כי בדיקת עמוד השידרה הצווארי הדגימה הגבלה קלה ביישור ופניה לשמאל, ללא עדות לקיפוח נוירולוגי ובדיקת עמוד השידרה המותני נמצאה תקינה.

ד"ר לוינקופף, העריך את נכותה של התובעת, בגין הפגיעה בעמוד השידרה הצווארי בשיעור של 3.5% באופן חלקי ומותאם לסעיף 37 (5) א' לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) תשט"ז - 1956.

עוד יצויין כי בשל תלונות התובעת על סחרחורת וטשטוש ראיה, לאחר בדיקת עמוד השידרה הצווארי, המליץ ד"ר לוינקופף על מינוי מומחה בתחום הנוירולוגי אך התובעת לא ביקשה מינוי בתחום זה.

ד"ר לוינקופף, לא זומן לחקירה, לפיכך ראיתי לאמץ את חוות דעתו ולקבוע כי נכותה של התובעת הינה בשיעור של 3.5%, בגין הגבלה קלה בחלק מתנועות עמוד השידרה הצווארי.

עבודתה של התובעת והנכות התפקודית 

6.         בעת ארוע התאונה ולאחריה, שירתה התובעת במשטרת ישראל כחוקרת בתחנת המשטרה בכפר סבא. התובעת ציינה בתצהירה כי מדובר בעבודה קשה הדורשת יכולת ריכוז ויכולת עמידה וישיבה ממושכת. בחקירתה  הנגדית, הודתה התובעת כי לאחר התאונה, המשיכה לעבוד כחוקרת באותו תפקיד ובשלב מאוחר יותר, עברה מתפקיד של רכז חקירה לתפקיד של חוקרת בתחנה וכי: "זה אותו שכר" (עמ' 10 לפרוטוקול).

מבחינת תלושי השכר שצורפו לתצהיר התובעת, עולה כי שכרה של התובעת לא נפגע לאחר התאונה ואף חלה עליה בשכר. כן הודתה התובעת, בחקירתה הנגדית כי לא נגרם לה הפסד שכר בגין ימי ההעדרות שלאחר התאונה ויצויין כי תקופת ההעדרות בפועל אף לא הוכחה.

זאת ועוד, התובעת העידה כי בשנת 2003, לאחר 30 שנות שירות במשטרה ובהגיעה לגיל 50, יצאה לפנסיה. התובעת הודתה כי מדובר בפרישה ל"פנסיה רגילה" ועדותה כי "אם הייתי מתעקשת הייתי יכולה לצאת מבחינה רפואית , גם בגלל הצוואר" (עמ' 7 לפרוטוקול), לא זו בלבד שלא הוכחה אלא שאינה סבירה לאור הנכות הקלה שנקבעה ונוכח העובדה שהתובעת המשיכה לשרת בתפקידה משך כחמש שנים לאחר התאונה.

כן לא ניתן לקבל טענת התובעת כי יכלה להמשיך ולשרת במשטרה, חמש שנים נוספות שכן הנסיבות והסיבות לפרישתה של התובעת, לא הוכחו ואף לא הוכח כי התובעת התקשתה או הוגבלה בביצוע עבודתה או כי פרשה בגין סיבות רפואיות בכלל ובקשר עם פגיעתה בתאונה, בפרט.

7.         עדותה של התובעת כי מאז פרישתה מהמשטרה לא השתלבה בעבודה כלשהי כי : "אני לא יכולה לעבוד, אני מוגבלת מבחינה רפואית בצוואר. הוצאתי רישיון בתיווך, אבל בגלל העבודה הקשה לא יכולתי לעסוק בזה ..כל עבודה אפילו לשבת במשרד, זה קשה בגלל הצוואר, אני לא יכולה לעשות שום דבר. הייתי חוקרת במשטרה 30 שנה. יכולתי לעבוד כחוקרת" (עמ' 8 לפרוטוקול), מעוררת רושם של מגמתיות, הפרזה וחוסר אמינות.

טענת התובעת כי אינה יכולה לעשות דבר, אינה מתיישבת עם הנכות המזערית שנקבעה ועם עובדת המשך עבודתה באותו תפקיד ובאותו שכר, משך כחמש שנים לאחר התאונה. עוד יש לציין כי התובעת אישרה בעדותה כי הינה מקבלת פנסיה מלאה ולא הוכיחה כי לאחר פרישתה מהמשטרה, ניסתה להשתלב בעבודה כלשהי. לפיכך, נראה כי התובעת בחרה מסיבותיה וטעמיה שלא לעבוד ואין לכך כל קשר לפגיעתה תולדת התאונה.

בהתחשב בעבודתה והכשרתה של התובעת כחוקרת או כמתווכת, איני סבורה כי לנכות הקלה  שנקבעה, יש השפעה של ממש על כושר עבודתה של התובעת.

פיצוי בגין הפסדי השתכרות וכושר השתכרות

8.         לאור קביעתי כי נכותה הקלה  של התובעת, אינה בעלת השפעה תפקודית של ממש, בהתחשב בעבודתה והכשרתה כחוקרת או כמתווכת ונוכח העובדה שלא הוכחו הפסדי השתכרות כלשהם, משך כחמש שנות עבודתה של התובעת, לאחר התאונה וכי שכרה של התובעת אף עלה לאחר התאונה, מן הראוי לפסוק את הפיצוי בגין הפסדי השתכרות והפסדי כושר השתכרות, על דרך הערכה גלובלית.

בהתחשב בנכות הקלה שנקבעה, גילה של התובעת, ובהעדר ראיה כי התובעת עשתה ניסיון להשתלב בעבודה כלשהי, לאחר יציאתה לפנסיה מהמשטרה, ראיתי לפסוק פיצוי גלובלי, בסך של 20,000 ש"ח, בראש נזק זה.

9.         כאב וסבל        

נכותה הרפואית של התובעת, נקבעה כאמור, בשיעור של 3.5%.

אמנם לבית המשפט, נתון שיקול דעת לפסוק לזכותו של נפגע שלא נותרה לו נכות או שנכותו פחותה מ- 10%, פיצוי בגין נזק לא ממוני, כאב וסבל, בגבולות של עד 10% מהסכום המקסימלי כאמור בתקנה 2 (ב') לתקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון), התשל"ו- 1976. יחד עם זאת, פסיקת פיצוי בשיעור המקסימלי, מן הראוי שתיעשה, במקרים חריגים ומיוחדים, ראה לעניין זה: ע"א 284/88 גבאי ואח' נגד פוגל ואח', פ"ד מו (4) 837,  842 וע"א 583/89 כראדי נ' דן ואח', פ"ד מה (3) 133, 135.

בענייננו, בהתחשב במהות הפגיעה והנכות, ראיתי לפסוק פיצוי בגין כאב וסבל , בסך של  10,000 ש"ח, נכון למועד פסק הדין.

עזרת הזולת

10.      התובעת עותרת לפסיקת פיצוי בגין עזרת צד ג', בעבר ובעתיד. בתצהירה, ציינה התובעת כי בעוד שעובר לתאונה, לא העסיקה עזרה הרי שלאחר התאונה, נזקקה לעזרה, אחת לשבוע, לצורך ביצוע עבודות הבית הקשות וכי  בנוסף, נזקקה לעזרת בני המשפחה. עדותה זו של התובעת לא נתמכה בכל עדות או ראיה חיצונית.