פסק-דין בתיק א 11808/04

מונחת בפני תביעה המושתתת על ערבויות שחתמה התובעת כלפי שלשה בנקים שונים לפרעון חובותיהן של חברות, שבשליטת בנה.

בשליטתה של משפחת התובעת שתי חברות שהוקמו על ידי בעלה המנוח: האחת, חברת אלברט אפרים ובנו בע"מ (להלן: "חברת אלברט אפרים") והשניה, חברת אלברט אפרים ובנו ציפויי חוץ מאלומניום (1994) בע"מ (להלן: "חברת אפרים ציפויים"). בשנת 1994 כשהלך בעלה של התובעת לעולמו היא חדלה להיות בעלת מניות בחברות. מי שניהל את החברות היה, כאמור, בנה אפרים פרדי (להלן: "הבן"). במהלך ניהול עסקיהן של החברות חתמה התובעת מזמן לזמן על ערבויות שונות להבטחת פרעון חובותיהן לבנקים. הערבויות נשוא התביעה שבפני נחתמו בעקבות תיקון תשנ"ח לחוק הערבות תשכ"ז - 1967 (להלן: "חוק הערבות"). שלש הערבויות נשוא התביעה נחתמו על ידי התובעת באותו יום (25.10.98) בסכומים מוגבלים כפי שעוד יפורט להלן.

עיקר טענותיה של התובעת כלפי הבנקים הינן על כך שחתימתה על כתבי הערבות נעשתה ביום אחד בשלשה בנקים שונים וכי החתמתה באופן האמור ובנסיבות העניין מהווה הפרה של חוק הערבות וחוק הבנקאות (שירות ללקוח) תשמ"א - 1981 (להלן: "חוק הבנקאות"). במיוחד, אך לא רק, מכוונות טענותיה של התובעת להפרת חובת הגילוי החלה על הבנק מכוח החוקים האמורים. עוד טוענת התובעת בכתב תביעתה כי הבנקים הפרו את חובת הגילוי החלה עליהם מכוח חוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג - 1973 (להלן: "חוק החוזים"). נטען כי חוזי הערבות נחתמו שלא מרצונה החופשי של התובעת ולחלופין כי הם נחתמו אגב טעות, הטעייה ואפילו כפייה שכפו הבנקים על התובעת לחתום עליהם. בנוסף טוענת התובעת בכתב תביעתה להפרת חובת הנאמנות שחבים הבנקים כלפיה והפרת חובת הזהירות מכוח פקודת הנזיקין.

בטרם אכנס לגופן של העובדות והטענות המתייחסות באופן ספציפי לכל אחד ואחד מהבנקים, ראוי להסיר שתי אבני נגף;

האחת, כמות הראיות שהובאה על ידי התובעת להוכחת הטענות שבכתב תביעתה; בתמיכה לתביעתה הסתפקה התובעת בתצהיר עדותה הראשית, תצהיר מנהל החשבונות של החברות וכן בחוות דעת של מומחה. ואולם במהלך חקירתה הנגדית התברר כי התובעת הוחתמה על תצהיר עדות ראשית מבלי שידעה על מה היא חותמת, מבלי שיש לה צל צילו של מושג מה תוכן התצהיר ומבלי שהיתה מסוגלת לחזור או לאשר האמור בו. במהלך החקירה הנגדית ניתנו לתובעת, על ידי פרקליטי הבנקים, מספר הזדמנויות על מנת להבהיר ולהסביר את האופן שבו היא חתמה על התצהיר ועל מנת לברר האם היא מודעת לאמור בו. למרות ההזדמנויות האמורות חזרה התובעת והעידה, באופן עקבי, כי אינה יודעת טיבו של תצהיר מהו, כי אינה יודעת היכן חתמה עליו, אם חתמה עליו והעיקר הוא, שהיא אינה מכירה את תוכנו. ואדגים חלק מאמירותיה של התובעת, במהלך החקירה הנגדית, בהקשר זה:

"ש. את חתמת על תצהיר לבית המשפט.

ת.   נכון.

ש.   את קראת את התצהיר לפני שחתמת עליו.

ת.   לא. אני לא כל כך יודעת את הדברים האלה. אני  נותנים לי לחתום ואני חותמת.

ש.   מי נתן לך לחתום על התצהיר.

ת.   לא זוכרת. עבר הרבה זמן.

ש.   איפה חתמת על התצהיר שלך.

ת.   אני חושבת בבית שלי. אולי הבן שלי, אפרים נתן לי לחתום עליו.  אני מעיינת עכשיו בתצהיר ובטוח שחתמתי עליו בבית. הרבה חתימות עשיתי בבית. אני לא יכולה לזכור בדיוק מה חתמתי.

ש.   את זוכרת על מה חתמת.

ת.   כשחתמתי, חתמתי.

ש.   חוזר על השאלה.

ת.   יש דברים שכמעט לא ידעתי.

ש.   אם את זוכרת שחתמת על מסמכים, על מה חתמת.

ת.   אף פעם לא קראתי את המסמכים. אני לא כל כך יודעת לקרוא. אני יודעת קצת ולא הרבה.