פסק-דין בתיק א 1179/00

1.         התובע יליד 4.5.86 נפצע בתאונת דרכים ביום 14.10.99. שאלת החבות הוכרעה זה מכבר וכל שנותר לדיון הוא הנזק שנגרם לתובע כתוצאה מתאונה זו.

התובע נחבל בראשו, ונמצא בשטח מחוסר הכרה. הוא הובא מונשם לבית החולים. בחדר הטראומה נמצא מחוסר הכרה ב-3- G-CS. בדיקת ה-C.T הדגימה "המטומה סאב דוראלית חריפה משמאל עם אפקט מסה ניכר על ההמיספרה השמאלית - החולה נותח בדחיפות, בוצע קרניאקטומיה אוסטאופלסטית טמפורו-פריאטלית משמאל ונוקזה ההמטומה. המח נמצא בצקתי...". בדיקה נוירולוגית חוזרת שבוצעה לתובע הצביעה על גדר הנורמה (מכתב שיחרור סיכום מחלה מיום 17.10.99, מוצג ת/2 למוצגי התובע).

2.         בתיק מונו מומחים בתחום הנוירולוגי ובתחום הפסיכיאטרי.

            פרופ' שדה, המומחה בתחום הנוירולוגי, בחוות דעתו מיום 8.11.01, העריך את נכותו הנוירולוגית של התובע בתחום הקוגנטיבי בשיעור של 20% לפי סעיף 34ג'  (מותאם מ-29(11)). בגין הליקוי שנותר בעצם הגולגולת קבע את נכותו בשיעור של 20% לפי סעיף 36(2)ג'.

            הפסיכיאטרית ד"ר מיטראני, בחוות הדעת הראשונה מיום 31.8.01, קבעה לתובע נכות נפשית זמנית בשיעור של 30% לפי סעיף 34ד'. המליצה על טיפול פסיכולוגי שיקומי או קליני למשך שנה ובדיקה חוזרת לקביעת נכות צמיתה תוך שלוש שנים, בהגיע התובע לגיל 18 שנה.

            בחוות דעת משלימה, לאחר שמלאו לתובע 18 שנה, קבעה ד"ר מיטראני, כי אין לתובע הפרעה פסיכיאטרית, המזכה אותו בנכות נפשית והמליצה על נכות נפשית בשיעור של 10% למשך שנתיים מיום התאונה.

הנכות הקוגנטיבית של התובע:

3.         פרופ' שדה, קבע לתובע 20% נכות נוירולוגית בגין הפרעה קוגנטיבית וזאת בהסתמך על תוצאות המבחנים שנערכו לו על ידי הנוירופסיכולוגית, ד"ר שרה רפופורט. הבסיס לקביעה של פרופ' שדה הוא: "הליקוי האורגני המרכזי שנותר לו הוא בריכוז ובקשב. ליקוי זה היה חמור דיו בכדי להשפיע על התפקוד הקוגנטיבי בתחומים אחרים, כגון בלמידה, בזכרון, חשיבה, פתרון בעיות, תכנון וארגון חומר" (עמ' 2 פסקה אחרונה לחוות הדעת).

4.         עמדת הנתבעים כי אין כל בסיס לקביעה זו כיוון שהתובע במשך למעלה משנה לאחר התאונה לא התלונן על בעיות של ריכוז וקשב. תלונה זו עלתה לראשונה ביום 7.11.00, הגם שהתובע כלל לא ניסה לחזור ללמוד בישיבה, בה למד טרם התאונה וממנה הורחק מפאת התנהגותו, יום לפני התאונה.

התובע מלכתחילה היה תלמיד חלש, זאת ניתן ללמוד גם מהימנעותו מלהמציא תעודות בית ספר טרם התאונה, למרות בקשות חוזרות ונשנות מטעם המטפלים בבית חולים לוינשטיין וד"ר מיטראני, המומחית בתחום הפסיכיאטרי.

המצג שהוצג על ידי התובע, שנמנע ממנו מלחזור ללימודים עקב קשיי ריכוז וקשב אינו מהימן כפי שעולה גם מחו"ד של ד"ר מיטראני לפיו: "למעט נסיונות כושלים של חודשים ספורים במסגרת כיתה ח' של בית ספר יסודי וכיתות ט ו-י ... לא חזר ללימודים מאז התאונה. הסיבה המוצהרת היא הקושי בריכוז וזיכרון" (עמ' 2 לחוות הדעת המשלימה).

המצג של התובע שעיקר הבעיה בהפרעת קשב וריכוז נסתר גם מהעובדה כי בפני ד"ר מיטראני נטען על ידו כי אינו יכול להתרכז בקריאת עיתון, בניגוד למידע שמסר לה, עת נבדק על ידה טרם מתן חוות הדעת הראשונה, לפיה אינו מסוגל לקרוא ספרים אבל קורא עיתונים. כך גם מסר למטפליו בבית חולים לוינשטיין, שם מסר שגם קורא ספרי צדיקים ועיתון מתחילתו ועד סופו.

מומחי ביהמ"ש לא התרשמו מבעיות של קשב וריכוז, משפרופ' שדה מציין כי התובע מסר תולדות המקרה בשטף ללא צורך להיזקק לרישום וד"ר מיטראני ציינה בעמ' 4 לחוות הדעת הראשונה שלא יכלה לאשש בבדיקה הקלינית הפרעות בריכוז וזיכרון.

משכך סבורים הנתבעים כי התובע מתחזה. ד"ר רפפורט - על בדיקתה סמך פרופ' שדה - לא ערכה מבדקים שיאששו או יסתרו חשש להתחזות, משהוטעתה גם על ידי התובע בנתונים שמסר לה וגם לא בדקה מצבו טרם התאונה כדי לבחון אם אכן חל שינוי כלשהו. בנסיבות אלה, לא ניתן לקבוע שיש קשר סיבתי בין התאונה לבעיותיו של התובע והמסקנה היא כי התנהגותו של התובע ואופן התנהגותו הם  פרי אישיותו ולא כתוצאה מהתאונה. משכך, סבורים הנתבעים כי הנכות הקוגנטיבית הראויה היא בשיעור של 10% מחצית מתקנה 34(ג).

5.         הטענה לפיה ההפרעות של התובע מקורן טרם התאונה אין בה ממש, שכן הנטל לענין זה הוא על הנתבעים הטוענים זאת ולמעט השערות לא הוצג מצג בפני דבר. יתרה מזו, פרופ' שדה העיד שלו בעיותיו של התובע מקורן טרם התאונה, הדבר היה בא לידי ביטוי באבחון בבית הספר או במסגרת קופת חולים זה מכבר.

מסכימה אני עם הנתבעים שהיה על התובע להוכיח ולהציג ציוניו טרם התאונה, במיוחד כשהתבקש לכך הן על ידי הפסיכיאטרית והן על ידי המטפלים בבית חולים לוינשטיין ולא על הנתבעים להמציא תעודות אלה. אך באי הצגת התעודות אין להשפיע על תוצאות פסה"ד. נקודת המוצא של פסק הדין שאכן התובע היה תלמיד חלש. תלמיד שהינו חלש בשלב מסויים בחייו בעת לימודיו בבית הספר, לא בהכרח משפיע הדבר על עתידו  והרי גם איינטשיין נחשב לתלמיד חלש בבית הספר. ציונים נמוכים אין בהם כדי להצביע על הפרעות קשב או ריכוז או על היכולת של התובע בעתיד.

פרופ' שדה העיד שהתובע לא התלונן על התחום הקוגנטיבי והתרשם שהוא כלל לא היה מודע שיש לו בעיה קוגנטיבית לכן הפנה אותו לעריכת מבדקים. מציין הוא שכאשר נבדק התובע על ידי ד"ר פורה הוא "חלה או התחזה והחמיר את מצבו הקוגנטיבי ולכן הבדיקה לא משקפת את המצב לאשורו. גם ד"ר פורה עצמו היה סבור על פי הדו"ח שמתחת להחמרה המכוונת יש לו הפרעות קוגנטיביות שכוללות קושי בקשב ובריכוז" (עמ' 85 שורות 19 עד עמ' 86 שורה 9).

פרופ' שדה העיד שבתיעוד שהובא בפניו לא ראה קיומן של בעיות זכרון או קשב טרם התאונה (עמ' 87 ש' 20 עד עמ' 88). עוד מציין פרופ' שדה שבעיות הקשב והריכוז של התובע מתאימים למיקום הפגיעה ולחומרתה. כשנשאל הכיצד ניתן לדעת שבעיות הקשב והריכוז מקורן בתאונה משיב: "... שמי שיש לו בעיית קשב ריכוז כמו שמופיעה כאן בדרך כלל באה לידי ביטוי קודם לכך והיו אמורים לאבחן זאת.. אני לא יכול לשלול שלא היתה לו קודם בעיה של קשב וריכוז אבל בעיית הקשב והריכוז שלו היום מתאימה לפגיעה מהתאונה. גם מבחינה כמותית וגם מבחינת קיומה" (עמ' 89 ש' 6-1). לא הוכח, איפוא, שהתובע סבל מבעיות של קשב וריכוז טרם התאונה.

6.         פרופ' שדה מציין שקביעת הנכות מתייחסת לחלק האורגני ולא לתוספת הרגשית שמחמירה זאת (עמ' 96 ש' 8-10).  מבהיר כיצד קבע את אחוזי הנכות "...שכאשר הערכתי את אחוזי הנכות או מעריך אותם עכשיו אני מסתכל על תוצאות במבחנים. אני מביא בחשבון שיש מרכיב רגשי ואני מביא בחשבון שיש עדיין מקום לשיפור ספונטני, למרות שעבר הזמן, אני מביא בחשבון את חומרת הפגיעה ועל פי כל זה אני הערכתי 20 אחוזי נכות" (עמ' 96 שורות  15-11) וזאת כשהוא מביא בחשבון שהמצב עשוי להשתפר לטובה. ובהמשך: "... שיפור קל יכול להיות גם אחרי שנתיים וגם ההשפעה על החלק הרגשי עלול להיות אבל כל זה הבאתי בחשבון..." (עמ' 90 ש' 17-19).