פסק-דין בתיק א 11691/03

1.         התובע, יליד 1972, הגיש תביעה זו כנגד הנתבעים לפיצויים על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה - 1975 (להלן: "חוק הפלת"ד") עקב תאונת דרכים אשר ארעה, לטענתו,  בתאריך 25/7/96, עת נסע התובע במכונית הנהוגה ע"י נתבע 1, אשר סטתה ממסלול נסיעתה והתנגשה בסלעים בשולי הכביש וכתוצאה מכך נחבל התובע בגופו (להלן: "התאונה").

2.         הנתבעת כופרת בדבר נסיבות ארוע התאונה וחבותה לפצות את התובע בגין התאונה מכיוון שהיא כופרת בנסיבות ארועה ובטענת התובע, כי נגרם לו "נזק גוף". כן היא מצביעה על תופעה הולכת וגוברת של תביעות כנגד חברות ביטוח בגין תאונות שספק אם אמיתיות, כאשר לאור "עברו התאונתי" של התובע במקרה דנן, ניתן להטיל ספק באמיתות דבריו.

3.         הצדדים הסכימו כי יינתן פסק דין עפ"י סעיף 4 ג' לחוק הפלת"ד עם הנמקה קצרה, זאת לאחר שהם סיכמו את טענותיהם.

4.         התובע מסתמך על המסמכים הרפואיים ותעודות אי הכושר שהגיש להוכחת נזקי הגוף שנגרמו לו לטענתו בתאונה. כאמור הנתבעת טוענת כי מדובר במקרה לפיו לא הוכיח התובע נזק אובייקטיבי כלשהו. לטענתה, העדר נזק אובייקטיבי עולה מתעודת חדר מיון, בה למעט תלונה סובייקטיבית של התובע על תלונה של כאבי גב וצוואר, הבדיקה האובייקטיבית לא גילתה דבר. בנוסף טוענת הנתבעת כי לתובע היו מספר רב של תאונות בהן היה מעורב ורוב פגיעותיו היו בצוואר ובגב. הנתבעת טוענת, כי לאור הפגיעות של התובע בעבר, אין כל שוני במצבו לאחר התאונה לעומת מצבו לפניה.

5.       שקלתי את טענות הצדדים והחלטתי כי מדובר במקרה גבולי הנכלל במסגרת חבותה של הנתבעת לפי חוק הפלת"ד. אבהיר מסקנתי זו.

הרכיב של "נזק גוף" הוא אחד הרכיבים של הגדרת "תאונת דרכים" המעוגנת בסעיף 1 לחוק הפלת"ד. הגדרת "נזק גוף" עפ"י אותו סעיף הינה:

" מוות, מחלה, פגיעה או ליקוי גופני, נפשי או שכלי לרבות פגיעה בהתקן הדרוש לתפקוד אחד מאברי הגוף שהיה מחובר לגוף הנפגע בעת אירוע תאונת הדרכים".

מדובר בהגדרה כללית:ש" אין בה...דרישה כי הפגיעה תהיה בעלת חומרה מינימלית. עם זאת, בשל הנסיונות לנצל לרעה את האחריות המוחלטת לפי החוק, בתי המשפט הפעילו מבחן של חומרה מזערית כתנאי לזכאותו של "הנפגע" בפיצויים. ... צדקו, לטעמנו, בתי המשפט שסירבו להכיר בזכאותו של אדם שלא סבל אלא נזק של מה בכך. העקרון של de minimis הוא מחוייב השכל, ואין צורך בהוראה מפורשת" (יצחק אנגלרד פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (מהדורה שלישית, תשס"ה) 177-178 ופסה"ד בהע"ש 555 שם).

ואומנם בשאלה אם נגרמו לתובע "פגיעה" או "ליקוי גופני". לעניין ההגדרה הנ"ל עסקו בתי המשפט על ערכאותיהם. כך למשל בת"א (שלום חיפה) 23051/98 ואקנין יפה נ' עילית חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם) סעיפים 6 ו-7 לפסה"ד סבר השופט ר. סוקול כי:

" ברור שלא כל תחושת אי נוחות בעקבות מעורבות של התובע בתאונה עולה כדי "פגיעה" או "ליקוי גופני", מאידך ברור שאין הכרח כי לתובע נזק כזה המותיר בעקבותיו נכות צמיתה. קשה למצוא הגדרה ממצה מתי תיחשב פגיעתו של התובע כ"פגיעה" או "ליקוי גופני" ומתי תוגדר הפגיעה כעניין של מה בכך שאינו עולה כדי פגיעה או ליקוי הנכללים בגדר הגדרת תאונת דרכים. דומה שניתן ללמוד ממבחנים אחרים שהוגדרו בסוגיות דומות ... . ניתן לפנות לסעיף 2 לפקודת הנזיקין המגדיר נזק כ"אובדן חיים, אובדן נכס, נוחות רווחה גופנית או שם טוב, או חיסור מהם ...". עוד ניתן למצוא מספר פסקי דין בערכאות נמוכות אשר דנו בסוגיה אך עדיין טרם נגבשו מבחנים ברורים בפסיקה להגדיר נזק גוף במובן הגדרת "תאונת דרכים".

סבורני שאין זה ראוי לנסות ולהגדיר "נזק גוף" באופן ממצה והשאלה תבחן על פי נסיבות כל מקרה ומקרה".

יש באמור לעיל כדי לסכם את המצב המשפטי נכון להיום. לפיכך אין מנוס מאשר לבחון כל מקרה לנסיבותיו.

6.         במקרה שבפני נראה, כי הפגיעה אותה עבר התובע בתאונה נשוא הדיון, אומנם היתה קלה ועם זאת עומדת בסף הכניסה להגדרת "נזק גוף", ולכן יש לפסוק לתובע  סכום פיצויי מתון ביותר.

התובע הגיש חומר רפואי רב. מתעודת חדר מיון עולה כי התובע התלונן על כאבים בגב ובצוואר. בבדיקה גופנית לא נמצאו סימני הגבלה בצוואר ובגב. נמצא, כי קיימת רגישות במישוש, הגבלה בתנועות ללא חוסר נוירולוגי. התובע קיבל תרופות נגד כאבים, מעקב אצל אורטופד ושני ימי מחלה. תעודה מחלה נוספת ניתנה בקופ"ח מאוחדת ע"י ד"ר סייד אחמד ריאד מיום 27/7/96 ועד ליום 5/8/96. מאז קיבל התובע תעודות מחלה המאריכות אחת את השניה (עם הפסקות מסוימות), כאשר תעודת מחלה המאוחרת נושאת תאריך 20/11/97  בה צויינה האבחנה של "CHEST PAIN"!? שהקשר בינה לבין התאונה לא ברור ולא הוכח כקיים, מה גם שהתאונה ניתנה כשנה וארבעה חודשים מיום התאונה. יש לציין, כי רוב התעודות ניתנו ע"י רופא משפחה בגין אבחנה של כאבי גב וכאבי גב תחתון. לתיק צורפו תוצאות בדיקות נוירופיזיולוגיות - EMGמתאריך 30/3/97, וכן תוצאות סריקה טומוגרפית מחשבית של עמ"ש צווארי בגבהים C2-D1מיום 11/4/97, כאשר התוצאות נמצאו תקינות. עוד יש לציין כי הנתבעת צירפה מסמך של המל"ל המאשר כי לתובע נקבעה דרגת נכות כללית בשיעור של 10% מיום 3/4/94 שניתנו לו לפי טענת הנתבעת בגין הגבלה של תנועות הצוואר (האישור מיום 20.7.97 צורף אולם לא ניתן ללמוד ממנו בגין מה ניתנו אחוזי הנכות).

7.         סיכומו של דבר נראה כי מדובר בתאונה שבה נגרמה לתובע פגיעה קלה. עם זאת ריבוי המסמכים הרפואיים, והבדיקות בתיק יש בהם כדי ללמד מצד אחד על כך כי  אין מדובר בעניין של מה בכך, וכי "נזק הגוף" שטוען לו התובע הוא ברמה כזו שהוא נכנס לגדר ההגדרה שבחוק. מאידך עומדים לו, לתובע,  לרועץ, ממצאי המסמכים מהן עולה כי לא נרשמו ממצאים אובייקטיביים. וכן כי התובע היה מעורב בתאונות קודמות ומאוחרות לתאונה נשוא הדיון וזאת  כפי שעולה מהדו"ח שהוגש ע"י הנתבעת. מדובר  בשש תאונות מאז 1991, בהן היה מעורב התובע שברובן התלונן על פגיעות בגב ובראש, ולטענה כי הנזק יכול לנבוע אף מהתאונות הקודמות, במיוחד כאשר מרווח הזמן ביניהן הינו צר: כך, תאונה שארעה לפני התאונה נשוא תביעה זו, אירעה ביום 24/3/96, דהיינו, בהפרש של כארבעה חודשים בלבד, כאשר גם בעקבות תאונה זו התלונן התובע, בין היתר, גם על כאבים בגב. זאת ועוד, בהתאם לדו"ח הנ"ל, התובע היה מעורב בתאונת דרכים נוספת ביום 21/6/97, בעודו נמצא בחופשת מחלה אשר ניתנה ביום 17/6/97 ע"י ד"ר סייד אחמד ריאד, כאשר התובע מצרף תעודות מחלה גם מיום 30/8/97, בה ניתנו לו ימי מחלה באופן רטרואקטיבי, (ותמוה ביותר) מיום 27/8/97  ועד ליום 2/9/97, וכן תעודות נוספות לאחר התאונה המאוחרת לזו נשוא דיוננו.

8.         לקחתי בחשבון גם את טענת הנתבעת לאפשרות כי מדובר בבימוי התאונה אשר דומה להפליא לנסיבות אירוע התרחשות התאונות בעבר. דו"ח שהוגש מטעם הנתבעת, בתאונה מיום 3/4/95 לעניין נסיבות התאונה מצוין, כי " רכב צד ג' הגיח ממול במהלך סיבוב ואילץ אותו לסטות לשולי הכביש באופן שרכבו פגע בערימת אבנים בשולי הכביש". כך גם בתאונה מיום 9/12/95 בה " רכב צד ג' שנסע ממול סינוור את הנהג והוא נאלץ לרדת לתעלה, פגע באבנים והרכב התהפך". תאונות מיום 28/1/96 וכן מיום 24/3/96 אירעו בנסיבות דומות. אלא דומני כי גם כאן יש להנות את התובע מהספק שכן לא הוא נהג ברכב בתאונה נשוא הדיון אלא היה נוסע וכן כי טענתו שנוסעים אחרים ובכללם הנהג שגרם לתאונה, שנפגעו בתאונה זו פוצו ע"י הנתבעת לא נסתרה.

9.         בסיכום לאחר ששקלתי את מכלול טענות הצדדים ובשים לב למסמכים שצורפו, ולאחר שמצאתי טעם רב בטיעוני הנתבעת ושאילמלא הצטברותם של המסמכים והעובדות שמניתי לעיל, יתכן והייתי נעתר לבקשתה לדחיית התביעה, ולאחר שבחנתי את ראשי הנזק הנטענים ומיעוט הראיות לעניין זה,  הגעתי למסקנה כי יש לפצות את התובע בפיצויי מינימלי  בסך של 1,000 ש"ח שיש בו כדי לשקף את מכלול השיקולים הנ"ל.

10.        אשר על כן הנני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע את הסך של 1,000 ש"ח בצירוף שכ"ט עו"ד בשיעור של 12% בצירוף מע"מ ואגרת המשפט.  הסכום ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

מכיוון שהצדדים הגיעו להסכמה דיונית  האגרה שתשולם תהיה לפי סעיף 6(ב)(3) לתקנות האגרות, לתקנות בית משפט (אגרות), התשמ"ח-1987.