פסק-דין בתיק א 11507/05

מבוא

1.         מדובר בתביעה על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה - 1975 (להלן: "החוק").

2.         בשתי תאונות דרכים שארעו, זו אחר זו, ביום 5.7.02, נפגעו התובע מס' 2, משה ברונשטיין (להלן: "התובע"), ורעייתו המנוחה, סטלה דרז'נסקי ז"ל (להלן: "המנוחה"), אשר נפגעה אנושות ולאחר אשפוז ממושך, נפטרה, ביום 6.10.02, כתוצאה מפגיעתה בתאונה.

3.         התובע מס' 3, סטניסלב ברונשטיין (להלן: "סטניסלב" או "הבן"), הינו בנם של התובע והמנוחה, התובע את נזקיו הן כיורש ו/או כתלוי והן כמיטיב נזקיהם של התובע והמנוחה.

4.         הנתבעות הודו בחבותן על פי החוק והמחלוקת הינה בשאלת גובה הנזק.

תביעת העזבון

5.         על פי צו הירושה שצורף כנספח א' לתיק המוצגים מטעם התובעים, יורשיה של המנוחה הינם התובע וסטניסלב, בחלקים שווים.

6.         נוכח פטירת המנוחה, כתוצאה מפגיעתה בתאונה, זכאי העזבון, לפיצוי בגין כאב וסבל, בשיעור של 25% מהסכום המקסימלי, המסתכם בסך של 38,000 ש"ח, נכון ליום פסק הדין.

7.         אשר להוצאות קבורה ומצבה, לתיק המוצגים מטעם התובעים, צורפה קבלה המאשרת תשלום סך של 7,500 ש"ח עבור מצבה. הוצאה זו, בצרוף הפרשי הצמדה וריבית חוקית, ממועד הוצאתה (11.11.02), מסתכמת בסך מעוגל של 10,000 ש"ח. מעבר להוצאות אלה, לא ראיתי לפסוק פיצוי בגין הוצאות אבלות וראה לעניין זה הוראת סעיף 81 (2) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש].

8.         כן זכאי העזבון להחזר ההוצאה בסך של 415 ש"ח, בגין העברת המנוחה, בניידת טיפול נמרץ, מבית חולים בילינסון לבית חולים תל-השומר (נספח י"ז לתיק המוצגים), ובצרוף הפרשי הצמדה וריבית חוקית, ממועד ההוצאה, 19.9.02 ועד היום, סך של 562 ש"ח.

            אובדן שרותי רעיה ואם

9.         כפי שנפסק בע"א 4431/05 המגן חברה לבטוח בע"מ נ' צרור ואח', תק-על 2006 (3) 2260, מקום בו קיימת זהות בין היורשים לתלויים, והפיצוי נפסק, במסגרת תביעת העזבון, ניתן לפסוק לזכות התלויים שהינם גם יורשים את הפיצוי בגין אובדן שרותי בן זוג ו/או הורה.

10.        בענייננו, עותרים התובעים, לפסיקת פיצוי בגין אובדן שרותי רעיה ואם.    

            ראשית, אין בידי לקבל טענת הנתבעות כי העתירה לפסיקת פיצוי, בגין אובדן שרותי רעיה ואם, הינה בגדר הרחבת חזית שכן טענה זו, נטענה במפורש, בסעיפים 18, 20 ו- 22, לכתב התביעה המתוקן.

11.        התובע והמנוחה התגוררו ביחד עם סטניסלב ומשפחתו; אשתו ושני ילדיו. סטניסלב ציין בתצהירו כי אמו המנוחה, שימשה כמטפלת לשני ילדיו-נכדיה של המנוחה, ילידי 1997 ו- 2000 וכי לאחר פטירת המנוחה, נאלץ להעסיק מטפלת לילדיו, בעלות של כ- 2,192 ש"ח לחודש (סעיף 33 לתצהיר, ת/1 ומוצגים כ/ 44-1 לתיק המוצגים מטעם התובעים).

12.        אשר לסטניסלב, על אף עובדת מגוריהם המשותפים של התובע והמנוחה, עם סטניסלב ומשפחתו, איני סבורה כי ניתן לראות בבן-סטניסלב, כתלוי במנוחה.

            החזקה העובדתית, הנוהגת במשפט ארצנו, מאז נפסקה הלכת ע"א 5/84 יחזקאל ואח' נ' אליהו חברה לבטוח בע"מ, פ"ד מה (3) 374, הינה כי ילדים תלויים בהוריהם, עד לסיום שרותם הצבאי הסדיר. מדובר בחזקה עובדתית, הניתנת לסתירה, אלא שסבורה אני כי עצם העובדה שהמנוחה והתובע, התגוררו עם סטניסלב ומשפחתו, אין בה כדי להצביע על היותו של סטניסלב - גבר נשוי ואב לילדים, בגדר תלוי במנוחה. סטניסלב עבד ופרנס את משפחתו ולא היה תלוי במנוחה לפרנסתו, לפיכך אין לראות בו, בגדר תלוי במנוחה.

איני מתעלמת מכך שעקב המגורים המשותפים, סביר כי סטניסלב ורעייתו, נעזרו בשרותיה של המנוחה, לטיפול בילדיהם אלא שנראה כי מדובר בעזרה הדדית, הנובעת מיחסי המשפחה ועובדת המגורים המשותפים שהניבה יתרונות לשני הצדדים, הן למנוחה והן לסטניסלב, אך אין לראות בה כיוצרת "תלות" של סטניסלב, במנוחה.

משסטניסלב לא היה תלוי במנוחה לפרנסתו, לא ניתן להכיר בתביעתו, לאובדן שרותי המנוחה, כמטפלת בילדיו, שכן ראש הנזק הכללי של אובדן שרותים אישיים, אינו מוכר בדין הישראלי.

כן לא ראיתי לקבל טענתם החילופית של התובעים, על פיה ניתן לראות בטיפולה של המנוחה במשק הבית ובנכדים, כשקול כנגד הפסד השתכרות של המנוחה וכי סטניסלב שילם עבור שרותיה של המנוחה, בקניית מזון לבית ותשלום חשבונות משק הבית. מעבר לכך שטענה זו לא הוכחה, הרי יתכן שיש בה כדי לרמז על כך שהמנוחה, היא שהיתה תלויה לפרנסתה, בסטניסלב, ובמקרה זה, היה מקום להתחשב בחסכון ידת המנוחה, מהשתכרותו של סטניסלב כנגד אובדן שרותיה כמטפלת במשק הבית והילדים.

נראה על כן כי מדובר, ביחסי עזרה הדדית, כמקובל בין בני משפחה, במיוחד נוכח עובדת המגורים המשותפים, כך שהמנוחה תרמה את חלקה במשק הבית ונתרמה, אף היא, מעובדת המגורים המשותפים עם הבן ומשפחתו. עוד ראיתי להביא בחשבון כי המטפלת שהועסקה בבית התובעים, עסקה גם בעזרה לתובע, אשר נפגע בתאונה והפיצוי בגין עזרה זו, יפסק בנפרד, במסגרת הדיון בתביעתו של התובע בגין פגיעתו.