פסק-דין בתיק א 11458/04

1.      התובעת, חברה העוסקת בהפצה, עיטוף ודיוור מוצרים, הגישה תביעה נגד הנתבעת 1 (להלן: "החברה"), בגין אי התשלום עבור שירותים אותם סיפקה התובעת לחברה בסוף שנת 2001 - תחילת 2002. התובעת טוענת כי החברה נותרה חייבת לה סך של 86,145  ש"ח (נומינלי), בגין עבודות שביצעה התובעת ותמורתן לא שולמה. התובעת מחזיקה שיקים של החברה שחזרו וכן לטענתה קיימת יתרת חוב לחברה. התובעת הגישה תביעה גם נגד הנתבע 2 (להלן: הנתבע") ונגד הנתבע 3, שניהם בעלי מניות ומנהלים רשומים בחברה.

2.      החברה היתה נתונה בקשיים. ביום 24.2.02 חתמה החברה על הסכם להעברת כל רכושה, זכויותיה ופעילותה לחברה בשם "ג.פ. סוכנות לשיווק וקידום מכירות בע"מ" (להלן: "ג.פ."), לרבות פיטורי כל עובדי החברה, בתמורה לסך מוסכם של 1.2 מליון ש"ח ב- 42 תשלומים, שנועד לתשלום לנושי החברה. ביום 14.5.02 הגישה החברה בקשה להסדר נושים בהסתמך על ההסכם עם ג.פ. בסופו של דבר הרכוש הועבר לג.פ. אולם הסכום לא הועבר ולא היה הסדר נושים. הנתבע עבד אצל ג.פ. שנה וחצי.

3.      ביום 11.12.02 הגישה התובעת תביעה נגד הנתבעים, אולם התביעה נמחקה ביוזמת התובעת. אשר לנסיבות המחיקה הגרסאות חלוקות. לגרסת התובעת היה זה משום שהנתבע התחייב לשלם את החוב בעצמו. לגרסת הנתבע היה זה משום שהתחייב להמשיך ולהעביר לתובעת עבודות.

4.      לאחר שהוגש כתב התביעה הנוכחי, התברר כי החברה נמצאת בהליכי פירוק והנתבע 3 הוכרז פושט רגל, כך שנותר הנתבע.

5.      התובעת טוענת כי הנתבע התחייב להיות ערב לביצוע התחייבויות החברה; יצר מצג שווא כלפי התובעת, כאשר הסתיר ממנה את עובדת מצבה הכלכלי הרעוע של החברה; ידע במועד ההתקשרות כי החברה לא תעמוד בהתחייבויותיה. עוד מבקשת התובעת כי יורם מסך ההתאגדות מעל החברה ויחויב הנתבע בחובות החברה כלפי התובעת.

6.      הנתבע טוען כי אין מקום להרמת מסך כנגדו כפי שאין מקום לחייבו באופן אישי. לטענתו ניסה להגיע בשלב מסוים להסדר נושים וסבר שיצליח וכן הכחיש כי התחייב באופן אישי לערוב לחובות החברה. הנתבע גם טוען כנגד סכום התביעה. על פי סעיף 11.1 לתצהירו, סכום החוב של החברה לתובעת הינו 54,039 ש"ח (ר' גם נספח "ד" לתצהיר הנתבע, שהוא כרטיס הנה"ח של התובעת אצל החברה).

7.      שמעתי את עדויות מנהל התובעת, מר דורון רבינוביץ (להלן: "מנהל התובעת") וכן את הנתבע ולאחר מכן הוגשו סיכומים.

8.      אומר מייד לא נתתי אמון בעדותו של הנתבע. הנתבע התחמק משאלות ולדעתי, התמליל שהוגש לגבי שיחה שניהל עם מנהל התובעת משמש כנגדו. אני נותנת אמון בעדותו של מנהל התובעת כי הנתבע התחייב אישית כלפי התובעת. הנתבע הוקלט בשיחה עם התובע ביום 9.7.02. הקטע הרלוונטי מן התמליל הוא:

"מנהל התובעת: אתה לא בסדר, שלום, אתה ישבת אצלנו ביחד עם אורי למרות שאני מכיר אותך ולא את אורי אמרת שאני כל שקל ישלם ואני כל שקל דואג לך אישית ואמרת שאם אני צריך אני אמכור את הבית שלי וכל אגורה אני אתן לך.

הנתבע: ישבתי ואני לא מתנער, אני רק אומר תן לדברים להתקדם...בשאר המישורים לא הרמנו ידיים ולא נעלמנו."

9.      הנתבע נשאל על כך בחקירה הנגדית וכך ענה: " דורון ניסה להכניס לפי מילים כאלה ואני עניתי לו שאני לא מתנער מחוב החברה ואני אעשה את המיטב שהחברה תפצה אותו..."(עמ' 14 שורות 6-7). לאחר מכן הוא נשאל, אם כך, מדוע לא אמר לו שזה לא נכון, שהוא התחייב אישית, והוא עונה: "עניתי לדורון שאני לא מתנער מחוב החברה. אני אומר שיתן לדברים להתקדם." (עמ' 14 שורות 13-14).

10.  מן התמליל עולה בבירור כי הנתבע התחייב כלפי התובעת באופן אישי. יתר על כן, מהעובדה שהוא לא הכחיש במפורש בתמליל דברים כ"כ קונקרטיים כמו התחייבות למכירת ביתו האישי וכו', אלא אמר מפורשות בתשובה "אני לא מתנער", אין להבין אלא זאת: שהוא התחייב באופן אישי וחזר על כך בתמליל.

11.  תימוכין לכך יש למצוא דווקא בעובדה, שהתובעת מחקה את התביעה הראשונה שהגישה. גם לעניין זה אני מקבלת את גרסת התובעת כי הסיבה למחיקת התביעה היתה התחייבות הנתבע כי ידאג אישית לתשלום החוב ולכן הסכימה התובעת למחיקת התביעה הראשונה (ר' עמ' 6 שורות 4-6). גירסת הנתבע בעניין זה אינה מתקבלת. הנתבע הודה בחקירה הנגדית, כי העבודות החדשות שנתן לתובעת במסגרת עבודתו בג.פ. לא כללו תמורה נוספת בעבור החוב הקודם (עמ' 13 שורות 22-23), מכאן שלא היה בעבודות אלה כדי להשיב לתובעת את חובה. יש להזכיר כאן, כי רובו של החוב הוא תשלומים, שבצעה התובעת לחברת בזק בעבור החברה בגין דיוור וביול ולכן מדובר במרבית הסכומים בהוצאות ששולמו ישירות ע"י התובעת ולא ברווחים או תשלום בעבור עבודה.

12.   מכאן שאני מוצאת כי צודקת התובעת בתביעתה כלפי הנתבע על בסיס מחוייבתו האישית כלפיה לשאת בחובות. בכך ניתן היה לסיים את פסק הדין, אולם למען השלמת התמונה אבחן גם את טענות התובעת כי יש להרים מסך כלפי הנתבע ולראות בו כמחוייב אישית מכח מצג שווא ומסירת שיקים לתובעת ביודעו שלא יפרעו.

13.  השיקים שמסר הנתבע לתובעת חזרו מבלי שכובדו ע"י הבנק. הנתבע אישר כי כאשר מסר את השיקים ידע כי היו קשיים לחברה, אך לא אמר זאת לתובעת (עמ' 8 שורה 21 לפרוטוקול). הצדדים חלוקים על השאלה מתי נמסרו השיקים, אולם אין בכך, לטעמי, הבדל משמעותי. שהרי בין אם נמסרו השיקים בסוף שנת 2001 או בתחילת 2002, החברה היתה נתונה בחובות גדולים כבר בסוף 2001. ב- 24.2.02 נערך ההסכם עם פ.ג. הסכם שהמו"מ לגביו ארך כחדש ימים, דהיינו מאז ינואר 2001 והסיבה לניהול המו"מ היתה שלנתבע היה ברור שהחברה בקשיים ועליו למצוא משקיע. בחדש מאי 2002, כאשר הוגשה הבקשה להסדר נושים נכתב כי לחברה חובות בסך של למעלה מ- 2 מליון ש"ח ל- 95 נושים. מצב זה היה ברור גם בינואר 2002, משום שזו היתה הסיבה לפנייה לג.פ. והחברה הצהירה במבוא להסכם עם פ.ג.: "והואיל ולוגיסטיקה נקלעה לקשיים כספיים". חוב בסכום שכזה וקשיים כספיים, שעליהם הוצהר בפברואר 2002 לא נוצרים בחדש אחד. יתר על כן, כאשר בוחנים את כרטיס הנהלת החשבונות של החברה (נספח "ד" לתצהיר הנתבע) עולה כי חשבוניות המשיכו להתקבל ושיקים לצאת גם לאחר ינואר 2002, כאשר ברור לנתבע כי החברה בקשיים של ממש. מכאן שבנסיבות אלה יש לראות את הנתבע כמי שיצר מצג שווא כלפי התובעת כי השיקים יפרעו ובכך מנע את פנייתה לערכאות וביצוע פעולות שיכלו לשפר את מצבו בשלב מוקדם יותר. ר' לעניין זה רע"א 6080/05 נבואני נ' נצר- חברה למסחר (לא פורסם) בו נדחה ערעור על פסק דין של בית המשפט המחוזי בחיפה שחייב את המערער, שמסר שיקים של חברה שבבעלותו, באחריות אישית לפרעון השיקים מחמת יצירתו של מצג רשלני ופעולה בחוסר תום-לב. נקבע כי נותן השיקים הסתיר מעיני מקבלת השיקים את הסכנה המוחשית לחדלות פירעון שבה נמצאה החברה, ויצר במסירת השיקים מצג, כי ביכולתה של החברה לפרוע אותם. בית המשפט העליון השתית את פסק דינו על הנמקת הרוב בע"א 10582/02 בן אבו נ' דלתות חמדיה (טרם פורסם), על פי סעיף 12 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ז-1973 (ראו חוות דעת הנשיא ברק והאסמכתאות דשם). אף בענייננו היה על הנתבע לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב במגעים עם החברה. עוד אציין, כי השתכנעתי כי במועדים הרלוואנטיים קינן בלב הנתבעת "חשש ממשי וקונקרטי" להפיכתה של החברה לחדלת פירעון, כנדרש בע"א 9183/99 פניגשטיין נ' חברת המהפך (פ"ד נח(4) 693).

14.  טענה נוספת היא הרמת מסך. לעניין זה לא השתכנעתי, כי הנתבע השתמש במסך התאגיד באופן שיש בו כדי לגרום להרמת מסך, במיוחד לנוכח הזהירות, שבה אנו מצווים בפעולת הרמת המסך. ר' דבריו של  כב' הנשיא שמגר בעניין ע"א 407/89 צוק אור נ' קאר סקיוריטי פד"י מ"ח(5) 661, בעמ' 700; וכן ע"א 2223/99 קריספי נ' ח. אלקטרוניקה (1198) בע"מ, פ"ד נז (5)116,  132) ואף כב' השופטת ורדה אלשיך בבש"א (תל-אביב-יפו) 13857/01 שמואל רובננקו נ' שיא החזקות, תק-מח 2001(2), 5984 ,עמ' 5985. יחד עם זאת, אין להתעלם מכך כי הליך מכירת כל נכסי החברה לג.פ. תמורת מליון ו- 200 אלף ש"ח, שכלל לא הועברו, מעורר חשד בדבר הברחת נכסים, אולם לטעמי לא הוכח הדבר דיו ולכן איני קובעת מסמרות בעניין זה.

15.  אשר לסכום התביעה. התובעת טוענת כי הסכום מורכב מיתרת חוב בכרטסת נספח ג' לתצהיר התובעת, בסך 47,661 ש"ח (המורכבים מארבעה שיקים בסכום של 11,564 ש"ח ומיתרה בסך של 1,404 ש"ח), ובנוסף, משיקים של החברה, שחזרו מבלי שכובדו על ידי הבנק ואשר צורפו כנספח ג'2 לתצהיר התובעת וסכומיהם: 11,564 ש"ח, 11,564 ש"ח, 5,119 ש"ח, 15,073 ש"ח, 15,074 ש"ח 4,657 ש"ח סך כל: 63,051 ש"ח. יתרת החוב בנספח ג' בתוספת סכום השיקים בנספח ג'2, אינו מביא לסכום שהתובעת דורשת, אלא לסכום גבוה יותר. שניים מהשיקים נושאים אותו סכום ממנו מורכבת יתרת החשבון ולכן יש להפחיתם בהיותם תשלום כפול. כך נגיע לסכום החוב הנתבע. בנוסף, אני מקבל את גישת התובעת כי אין הצדקה להגיש את השיק לבנק אם ברור שהחשבון מוגבל ואין כיסוי ולכן יש להכיר בכל השיקים הנותרים .

לסיכום

הנתבע ישלם לתובעת סך של 94,598 ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה ועד ליום התשלום בפועל.

הנתבע ישלם הוצאות בסך של 500 ש"ח ובתוספת אגרה בסך של 2,580 ש"ח. כמו כן ישולם שכ"ט עו"ד כקבוע בתוספת לכללי לשכת עורכי הדין (התעריף המינימלי המומלץ), תש"ס-2000. כל הסכומים ישולמו בתוך 14 יום מיום המצאת פסק הדין.