פסק-דין בתיק א 11448/06

רקע עובדתי

ביום 24.12.04 בשעה 22:45 או בסמוך לכך (להלן: "מועד התרחשות התאונה") נהג נתבע מס' 1 מר שפירו אלכסנדר (להלן: "נתבע מס' 1") ברכב הפוגע ברחוב ז'בוטינסקי בבני ברק. אין מחלוקת שנתבע מס' 1 נהג ברכב הפוגע כשהוא שיכור. בדמו נמצאה כמות אלכוהול של פי 4 מהמותר והוא הורשע בהקשר זה בבית המשפט לתעבורה. (עמ' 2 בפרוטוקול הדיון מיום 21.5.06 ומוצג במ/1 הנספח לפרוטוקול זה).

התובע בתיק א 11448/06 מר מיילי אהרון (להלן: "התובע") היה בזמנים הרלוונטיים לכתב התביעה הבעלים והמחזיק בדירות, במבנים, בחומת קיר בלוקים ובשלט ניאון בבית ברח' זבוטינסקי 85 בבני ברק.

התובעת בתיק 10948/06 גב' מיילי מריה (להלן: "התובעת") הייתה בזמנים הרלוונטיים לכתב התביעה בעלת רכב מסוג וולוו 940 GLE מ. ר 8678806 (להלן" "הוולוו").

נתבע מס' 1, במועד התרחשות התאונה, עלה עם הרכב הפוגע על גבי המדרכה ברח' ז'בוטינסקי 85 פגע בחומת קיר הבלוקים ובשלט הניאון השייך לתובע מס' 1 וברכב הוולוו.

נתבעת מס' 2, הפניקס חב' לביטוח בע"מ (להלן: "המבטחת" או "נתבעת מס' 2") היא חברת הביטוח בה בוטח הרכב הפוגע.

ביום  21.5.06 ולבקשת הצדדים החלטתי לאחד את הדיון בשני התיקים הנ"ל.

סלע המחלוקת המרכזי בדיון שלפני נוגע בראש ובראשונה לשאלת אחריותה של נתבעת מס' 2 לנזקים הנטענים. זאת כיוון שנתבע מס' 1 גרם כאמור לתאונה ולנזקים שבאו בעקבותיה בשעה שהוא נהג ברכב כשהוא שיכור.

להגנתה טוענת נתבעת מס' למעשה 2 טענות חילופיות: ראשית העדר  כיסוי ביטוחי ככל שהוא נוגע למקרה נשוא דיון זה ושנית רשלנות תורמת מכרעת של נתבע מס' 1 אשר לאורה על נתבע מס' 1 לשאת בנזקי התובע.  (ס' 1 לכתבי ההגנה של נתבעת מס' 2 בתיקים הנ"ל). 

לעניין העדר הכיסוי הביטוחי טוענת נתבעת מס' 2, כי  תאונה, לאור הגדרתה בפוליסת הביטוח, הנה דבר שאמור להיות בלתי צפוי ובלתי מכוון כאשר במקרה זה נוכח רמת האלכוהול בדמו של נתבע מס' 1 התאונה הייתה צפויה ולא פתאומית; נהיגה במצב של שכרות מהווה סוג של כוונה וסעיף 26 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א - 1981 (להלן: "חוק חוזה הביטוח") מאפשר למבטחת במקרה שכזה שלא להכיר באופן מלא בכיסוי ביטוחי (עמ' 7 בפרוטוקול מיום 15.6.06.          (להלן: "הפרוטוקול"); המבוטח העלים פרטים מהותיים שהיו נחוצים לצורך בירור חבות המבטחת ולו מטעם זה אין לתת כיסוי ביטוחי (עמ' 6 לפרוטוקול).

לעניין אשם תורם טוענת נתבעת מס' 2 , כי בתי המשפט כבר החילו את דוקטרינת האשם התורם החוזי בפוליסות ביטוח במקרים בהם המבוטח נהג בשכרות. סעיף 68 לחוק חוזה ביטוח קובע, כי כל טענה שיש למבטחת כלפי מבוטחה עומדת לה גם כלפי צד ג'. לכן טענת אשם תורם חוזי עומדת גם כלפי צד ג'. המבוטח עצמו הסכים לקבל מנתבעת 2 תגמולים רק על 50% מנזקיו שלו והדבר מעיד, כי אף המבוטח מבין ומסכים, כי פוליסת הביטוח המבטחת את רכבו איננה מכסה את האשם התורם החוזי ומשכך זו אינה מכסה כלפי צד ג' והתובעים (עמ' 6 לפרוטוקול).

ב"כ נתבע 1 טוען, אל מול טענות נתבעת מס' 2, כי נהיגה בשכרות מכוסה בפוליסת הביטוח (ההחרגה בפוליסה הנה לעניין סמים) ולפיכך מדובר באירוע המכוסה בגדר הפוליסה; טענת אשם תורם חוזי הנה במישור היחסים בין המבטח למבוטח ואין מקומו בתביעת צד ג'; פוליסת הביטוח מחייבת לדווח על תאונה ונתבע 1 לא היה חייב לדווח על מצבו הגופני (עמ' 5 לפרוטוקול).

ב"כ התובעים טוען, כי נתבעת מס' 2 חייבת בפיצוי מלא של התובעים משום שביטחה את אחריותו של נתבע 1, טענת השכרות איננה מאפשרת לנתבעת מס' 2 להתכחש לאחריותה ועצם העובדה שנתבעת 2 פיצתה את הנתבע מס' 1 יש בה כדי להוות הודאה ביחסיה כלפי התובעים.

העדר כיסוי ביטוחי

טוען ב"כ נתבע מס' 1 (רישא לעמ' 5 בפרוטוקול), כי אין חולק, כי נהיגה בשכרות מכוסה ככזו בפוליסת הביטוח וכי, החרגה לעניין חלות הכיסוי הביטוחי חלה רק "לעניין סמים".

כלומר, פוליסת הביטוח עצמה אינה פוטרת לכשעצמה באופן קונקרטי את המבטחת מחובתה לנזק  אשר נגרם בשל היות נהג הרכב המבוטח בגילופין. בהקשר זה כבר קבע  ביהמ"ש המחוזי בע"א 1632/94 פוגריבצקי ולדימיר נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ , דינים מחוזי, כרך כו(7), 548 כי "אם רצתה המבטחת להשתחרר מחובתה במקרים של שכרות היה עליה להתייחס במפורש לעניין זה".

המומחה ירון אליאס בספרו "דיני ביטוח" (הוצאת בורסי, כרך א') מציין (שם בעמ' 233-235), כי בהקשר לנהיגה תחת השפעת אלכוהול ניתן להצביע על שתי גישות: המובילה, לפיה באין הוראה אחרת בפוליסה - "אין המבטח מופטר מחבותו בגין מקרה ביטוח שנגרם בשל היות המבוטח נתון להשפעת אלכוהול" וגישה אחרת המעדיפה את האינטרס ההרתעתי שבשלילת הפיצוי ממבוטחים שגרמו לנזק בשל היותם תחת השפעת אלכוהול. ירון אליאס קובע, כי לפי עקרונות הפסיקה הישראלית המבטח לא יופטר מחבותו על פי הפוליסה בשל היות המבוטח נתון להשפעת אלכוהול עובר לקרות מקרה הביטוח, אלא אם קיים חריג מפורש לכך בפוליסה.  

במקרה הנדון לפני המבטחת לא כללה כאמור סעיף פטור שכזה, ולכן מבחינת הלשון גרידא נהיגה תחת השפעת אלכוהול במקרה זה אינה שוללת את הכיסוי הביטוחי.

המבטח יכול לעשות שימוש להגנתו בהוראות שונות המצויות בחוק חוזה הביטוח גם במטרה להדוף תביעות של צד שלישי ובכלל זה כאשר מקרה הביטוח נגרם במתכוון. (בהקשר זה ראה ספרם של מאיר יפרח ורפאלה חרל"פ "ששון- דיני ביטוח" (הוצאת פרלשטיין- גינוסר, מהדורה שנייה, התשס"א - 2001, שם בעמ' 194). סעיף 26 לחוק חוזה ביטוח קובע, כי "נגרם מקרה הביטוח בידי המבוטח או בידי המוטב במתכוון, פטור המבטח מחובתו". האם ניתן לייחס לנתבע מס' 1 כוונה לגרום לתאונה? אם ניתן יהיה לייחס לו כוונה שכזאת יהיה מקום לבחון את משמעות הדבר גם כלפי צד שלישי. 

ב"כ נתבעת מס' 2 מפנה בהקשר זה לפסיקה של ביהמ"ש העליון בה אדם השותה משקה אלכוהולי מוחזק כמי שמודע להשלכה הצפויה ממעשיו (ע"פ 5002/94 ירמיהו בן איסק נ' מדינת ישראל , פ"ד מט(4) 151) וכי הביטוי "כוונה" עשוי להשתרע הן על מצב בו קיים רצון להשיג תוצאה והן על מצב בו קיים רצון שלא להשיג תוצאה (ע"פ 677/83 בורכוב נ' יפת ,פ"ד לט(3) 205).

המלומד יצחק אנגלרד בספרו פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (מהדורה שנייה) מתייחס ליסודות הכוונה ככל שהדברים נוגעים לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975                 (להלן: "חוק הפיצויים"). בהקשר זה מבהיר המלומד אנגלרד (שם בעמ' 119) מתי נחשב אדם כמתכוון לגרום לתאונה. לדעתו "הכוונה צריכה להתייחס לקרות התאונה עצמה ולא די ביצירת סיכון מודע בלבד". והוא ממשיך וקובע, כי  "מקרים אחדים שנדונו בפסיקה משמשים דוגמא להבחנה זו. כך הוחלט, כי נהג שגרם לתאונה במצב של שכרות, אינו נחשב לגורם לתאונה במתכוון". בהקשר דומה של חוק הפיצויים מאמצת השופטת דורנר את גישתו זו של המלומד אנגלרד. כך בע"א 1342/99  ג'וני בנא נ' אררט חברה לביטוח בע"מ ואבנ"ר - איגוד ביטוח לנפגעי רכב (תק -על,2000(3), 540 (בסעיף 4 לפסק דינה) היא קובעת, כי "הכוונה לגרום לתאונה, בה דן סעיף 7(1) לחוק הפיצויים, הינה כוונה של ממש, כדי מזימה ישירה, ואין די בהוכחת רשלנות או פזיזות כדי להחיל סעיף זה".