פסק-דין בתיק א 11431/06

התובעת הינה אלמנתו של המנוח אהרון רבינוביץ ז"ל, שהיה סבה של אשת הנתבע.

התביעה הוגשה במקור כנגד נכדת המנוח, (נתבעת 2) ובעלה. בישיבת ההוכחות נמחקה נתבעת 2 מכתב התביעה.

התובעת ובעלה המנוח, הלוו לנתבע, בשלהי שנת 1998 סך של 10,000 דולר אשר נמסרו לו בשני מועדים שונים ובשני שקים. האחד ביום 4.10.98 בסך 30,000 ש"ח, סכום שהיה שווה נכון לאותו יום  ל-7,978 דולר אמריקאי והשני ביום 13.10.98 בסך 8,614 ש"ח , שהיה שווה ל-2,022 דולר אמריקאי.

במהלך שנת 1999 החזיר הנתבע לתובעת סך של 2,500 דולר מתוך סכום ההלוואה.

לטענת התובעת, ההלוואה ניתנה לנתבע לצורך שיפוץ דירתו אותה קיבלו הוא ואשתו בירושה והוא אמור היה להחזירה עד סוף שנת 2002, אך לא מילא את התחייבותו. משכך נותר חייב מתוך סכום ההלוואה סך 7,500 דולר.

לטענת הנתבע, הוא התחייב להחזיר את סכום ההלוואה שניתנה לצורך שיפוץ דירתו,  עד 31.12.98, אך עקב קשיים כלכליים ביקש מהתובעת ובעלה המנוח, לדחות את מועד (השבת) פירעון ההלוואה.

לטענתו במהלך שנת 1999 הוא החזיר במזומן סך של 2,500 דולר וביום 10.3.02 החזיר לתובעת במזומן סך של 7,500 דולר, בבית הדפוס שבבעלותו ברחוב טשרניחובסקי בתל אביב, בנוכחות חברו מר מוטי פילפרויד, ממנו ביקש שיהיה נוכח בעת החזר ההלוואה, לאור היחסים המשפחתיים הבלתי תקינים, ששררו בינו לבין התובעת.

לכן, אינו חייב לתובעת דבר.

דיון

המחלוקת בין הצדדים הינה בשאלה, האם כל סכום ההלוואה הושב על ידי הנתבע לתובעת או רק סך של 2,500 דולר הושבו והנתבע נותר חייב את יתרת ההלוואה בסך 7,500 דולר.

1.         טענת ההתיישנות

לטענת הנתבע התביעה התיישנה, כיוון שהיה עליו להחזיר את הלוואה עד סוף שנת 1998בעוד שלטענת התובעת, היה על הנתבע להחזיר את ההלוואה  עד לסוף שנת 2002.

אין כל  הוכחה לטענת הנתבע שהיה עליו להשיב את ההלוואה עד לסוף שנת 1998 ומשכך לא נולדה עילת התביעה ע"פ האמור בסעיף 6 לחוק ההתיישנות תשי"ח-1958:

            6."תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה".

יתרה מכך, גם לשיטתו מועד החזרת ההלוואה שונה ונדחה נוכח בקשתו, עקב היותו בקשיים כלכליים.

משכך איני מקבלת את טענת ההתיישנות.

2.         לטענת התובעת, כמפורט בסעיף 4 לכתב התביעה, היה על הנתבע להשיב את ההלוואה עד לסוף שנת 2002 . בסעיף 5 לתצהירה, טוענת  התובעת, שהיה עליו להשיב את ההלוואה בתשלומים חודשיים בסך 500 דולר כל תשלום, שאמורים היו להתקבל מהשכרת הדירה, דהיינו מדובר ב- 20 תשלומים. לטענתה, הנתבע השאיר בידיה מסמך התחייבות המאשר הסכמה זו ובנוסף מסר לה 20 שקים, כאשר כל שיק שוויו  בש"ח ל-500 דולר. משכך  מועד תום החזר ההלוואה אמור היה להיות לקראת אמצע שנת 2000 ולא עד תום שנת 2002 כנטען בכתב התביעה. סתירה זו בטענות התובעת מדברת בעד עצמה.

לטענת התובעת, הנתבע פרץ לביתה וגנב את השקים שהוא מסר לה כבטחון להחזרת ההלוואה ואת מסמך ההתחייבות בחתימתו להחזרת ההלוואה. (עמוד 3 שורות 13- 17 לפרוטוקול). לגרסתה, הנתבע סיפר לעד התביעה, מר יורם ויינברגר, שהוא זה שפרץ לדירתה. ( עמוד 3 שורה 25 ,עמוד 4 שורה 13 לפרוטוקול). התובעת העידה שלא התלוננה במשטרה שהנתבע הוא זה שפרץ לביתה (עמוד 4 שורה 16 לפרוטוקול).

היא כן התלוננה על פריצה, אך לא המציאה את דו"ח התלונה. ( עמוד 3 שורה 19 לפרוטוקול).

3.         עד התביעה, מר יורם וינברגר, הצהיר בפני שהינו מכיר את שני הצדדים בתיק זה שנים רבות. בעדותו מסר שהיה חברו הטוב של הנתבע עד סוף שנות התשעים, כאשר הסתכסכו על רקע העובדה, שנמכר לעד רכב גנוב על ידי כנופיה, שלטענתו, הנתבע עמד בראשה (עמוד 5 שורות 12-10 לפרוטוקול).

לגרסתו, לפני כשמונה שנים, סיפר לו הנתבע שהוא לווה מהתובעת ובעלה המנוח, סך של 10,000 דולר, אשר הועברו לחשבונו בהעברה בנקאית והוא חתם על מסמך התחייבות ומסר לתובעת 20 שקים בסך של 500 דולר כל שיק. ובהמשך סיפר לו הנתבע שהוא החזיר לתובעת סך של 2,500 דולר.