פסק-דין בתיק א 1138/04

1.         חלקה 50 בגוש 16962 מאדמות דבוריה (להלן: " החלקה") רשומה בלשכת רישום המקרקעין בשלמותה על שם הנתבעים 1-8, יורשי המנוח עבדאללה עוקאשה ז"ל (להלן: " המוריש").

2.         התובע, יורשו היחיד של המנוח חמדי אבו דרפיל ז"ל, (להלן: " המנוח"), אשר הלך לעולמו בשנת 1996, (ת/1א'), הגיש תביעה, כיורשו של המנוח, למתן פסק דין הצהרתי, אשר לפיו התובע הינו הבעלים הבלעדיים ובעל הזכויות במקרקעין שעליהם בנוי ביתו של המנוח, (המסומן כמגרש 50/7 בתשריט הנספח לתביעה (להלן: " המגרש"), להורות לרשם המקרקעין לבטל את רישום המקרקעין ע"ש הנתבעים 1-8 ולרושמם ע"ש התובע, וכן לבטל את הערות האזהרה הרשומות ע"ש נתבע מס' 9 - בנק ירושלים לפיתוח ולמשכנתאות בע"מ ונתבעת מס' 10 - מדינת ישראל - מס רכוש ופקיד השומה.

3.         בין התובע ונתבע מס' 9, בנק ירושלים, הושג הסכם פשרה, אשר קיבל תוקף של פסק דין ביום 13/03/05, ובעקבותיו הוסרה התביעה בכל הנוגע לנתבע מס' 9.

מדינת ישראל, נתבעת מס' 10, הגישה כתב הגנה, בו נטען כי העסקה הנטענת ע"י התובע לא הוצהרה כחוק, ולכן לא ידוע לה על קיומה. במידה ויוכח להנחת דעתה כי העסקה אכן הוצהרה כחוק בשנת 1955, תסכים הנתבעת למחיקת העיקול.

4.         עילת התביעה:

לגרסת התביעה, המנוח, אביו של התובע, עבר להתגורר בכפר דבוריה, (להלן: " הכפר"), בשנת 1954. כשהגיע עם בני משפחתו לכפר, הם התגוררו אצל קרוב משפחתם, אחמד חסין זבידאת, שהיה בעל רכוש רב והרשה להם לגור על מקרקעיו עד שימצאו פתרון דיור. לאחר כשנה, מצא המנוח אדם בשם עבדאללה עוקאשה, שנהג למכור אדמות בכפר וזה הסכים למכור לו חלקת אדמה, עליה יבנה את ביתו.

לאחר מו"מ רכש המנוח מעוקאשה הנ"ל, מורישם של הנתבעים 1-8, חלקת אדמה בשטח של דונם מתוך החלקה, ששטחו היה מוגדר ומוסכם.

על מגרש זה בנה המנוח, סמוך לאחר מכן, את בית מגוריו, ושם התגורר עם בני משפחתו עד למותו, בשנת 1996, ומאז המשיך התובע לגור באותו מקום עם משפחתו.

לגרסת התובע, הוא התחתן בשנת 1964 ועבר להתגורר בבית יחד עם אביו. בשנת 1968 ביקש התובע לבנות תוספת לבית המגורים, לשם כך הוא הכין תוכניות בניה באמצעות המהנדס, מישל אבו נופל, ועל פי הדרכתו של המהנדס פנה למוריש, שהיה הבעלים הרשום של כל החלקה, כדי שיאשר בחתימתו את בניית התוספת.

לתכנית הבניה צורפה תוכנית חלוקה, במסגרתה יוחד לתובע מגרש 50/7 ששטחו 997 מ"ר. המנוח חתם על התוכנית, ועל סמך תוכנית זו ניתן היתר בניה לבניית התוספת.

עוד טוען התובע כי הוא ואביו ובני משפחותיהם מחזיקים במקרקעין, התגוררו ומתגוררים בבית שנבנה עליהם, בידיעת הנתבעים, ובהסכמתם, והתובע אף משלם המסים החלים על הבית: ארנונה ומים, מאז שנות השישים. חלק מן המגרש שימש את בני משפחת התובע לעיבוד וזריעה של בצל ותפוחי אדמה, מדי שנה, במשך עשרות שנים, ובשנת 1973 אף נבנה דיר גדול על המגרש, בשטח של 60 מ"ר, גם זאת בידיעת ובהסכמת המוריש.

לגרסת התובע, המחלוקת עם הנתבעים נתגלעה רק לאחר שהתברר כי הוא רוצה לבנות בית חדש על המגרש.

5.         טענות ההגנה:

הנתבעים 1, 2, 3, 4, 5א', 6, 7, 8, הגישו כתב הגנה מתוקן ביום 26/10/05 בו הכחישו טענות התובע לקיומה של זכות כלשהי בחלקה.

במסגרת כתב הגנה זה, הנתבעים העלו טענת התיישנות, אך הוחלט (ביום 29/11/05) כי הם מנועים מלטעון טענה זו, משלא העלו אותה בהזדמנות הראשונה.  

בכתב ההגנה, הנתבעים ביקשו לקבוע כי התובע השתהה בהגשת התביעה, כאשר לא דרש את הזכות לה הוא טוען במשך כ - 50 שנה.

הנתבעים הודו כי התובע בנה בית בשטח של 300 מ"ר וכי "קיבל את השטח 300 מ"ר לידיו לשם מגורים זמני", ולכן לא פתח חלון לכיוון המזרחי, הגובל בשטח המוחזק ע"י הנתבעים.

התובע נהג, לטענת הנתבעים, ברשלנות, בחוסר סבירות קיצוני וחוסר תום לב כאשר לא פעל לרישום זכותו בפנקסי המקרקעין, הוא מושתק מלטעון לזכותו.

לגופו של עניין, נטען כי המוריש העניק למנוח, שטח של 300 מ"ר בלבד, הענקה לתקופה מוגבלת, ולא הענקת זכות קניינית, וזאת על מנת שיגור בו באופן זמני, עד שידאג לעצמו למקום מגורים חלופי.