פסק-דין בתיק א 112399/99

הערה מקדימה- בתיק זה הוגשה לביהמ"ש בקשה לפסילת מותב על פי ס' 77א לחוק בתיהמ"ש [נוסח משולב], התשמ"ד-1984. כפי שהודעתי לצדדים בעל פה, אינני רואה מקום לפסול את עצמי מלתת פסק דין בהתחשב בעובדה שתם שלב שמיעת הראיות ואף הוגשו סיכומים בכתב על ידי הצדדים.

א. עובדות

התובע יליד 15.7.75, נפגע ביום 27.2.98 עת נהג ברכב אשר השימוש בו היה מבוטח על ידי הנתבעות ( להלן:"תאונת הדרכים"). בבי"ח איכילוב, לשם הוחש, הוצאו זכוכיות מפניו ונתפרו החתכים ולאחר מכן שוחרר לביתו עם המלצה להמשך מעקב (מוצגים 7-4 בתיק המוצגים). בעקבות תאונת הדרכים אושרה לתובע חופשת מחלה מיום 28.2.98 ועד ליום 19.4.98 (מוצגים 22-21).

הצדדים אינם חלוקים בשאלת החבות, המחלוקת היא בשאלת גובה הנזק בלבד.

מטעם ביהמ"ש מונו ארבעה מומחים רפואיים:

פרופ' טייכר, מומחה בתחום רפואת הפה והלסת קבע כי לתובע נותרה נכות בשיעור 10% לצמיתות בגין ירידה בתחושה בלחי ימין, בשפה התחתונה ובעור הפנים בצד שמאל.

ד"ר טאובה, מומחה בתחום הכירורגיה הפלסטית קבע כי לתובע נותרה נכות בשיעור 10% לצמיתות בגין הצלקות בפנים.

ד"ר קוריצקי, מומחה בתחום הנוירולוגי קבע כי לתובע לא נותרה נכות לצמיתות, אך למשך שלושה חודשים שלאחר התאונה העריך את נכותו הזמנית בשיעור 20%. פרופ' קרוננברג, מומחה בתחום האף אוזן וגרון קבע כי לתובע לא נותרה נכות לצמיתות.

לתובע נכות רפואית משוקללת בשיעור 19% לצמיתות.

הצדדים ויתרו על חקירת המומחים.

ב. עבודה ושכר

לטענת התובע שיעור נכותו התפקודית היא כשיעור נכותו הרפואית וכי קיים חשש כי באם יפוטר יקשה עליו להשתלב במעגל העבודה. מנגד, טוענות הנתבעות כי נכותו של התובע חסרת כל השלכה תפקודית. לתובע 10% נכות בגין הצלקות בפנים, אשר מהוות לכל היותר פגם אסתטי והפרעת התחושה בפנים באה לידי ביטוי גם על פי עדותו בעיקר באכילה וגילוח (ס' 5 ל-ת/3).

התובע, טכנאי מערכות אזעקה וקול, החל לעבוד בגיל 18 וחצי, מיד עם שחרורו מצה"ל בשל בעיות בריאותיות. על פי עדותו, עובר לתאונה עבד כאחראי רשת התקנה ארצית של מערכות אזעקה בחברת "א.ד.י. מערכות בע"מ" ( להלן:"החברה"). בעבודתו היה עליו לתת פתרון לבעיות שנוצרו וכן להיפגש עם לקוחות החברה. בתום חופשת המחלה שב לעבודתו אך נוכח קשייו התפקודיים, ובעיקר בשל העובדה שהתבייש להיפגש עם לקוחות, הועבר לאחר מספר חודשים מתפקידו לתפקיד של טכנאי זוטר. לטענת התובע כתוצאה מהמעבר לתפקיד נחות שכרו הבסיסי אמנם לא פחת, אך איבד את זכאותו לרכב צמוד ולטלפון סלולארי. בנובמבר 1999 פוטר מעבודתו עקב צמצומים בחברה, אך לטענתו יש גם לזקוף את סיבת פיטוריו למצבו הבריאותי. במשך זמן רב התקשה להשתלב מחדש במעגל העבודה, וזאת למרות ניסיונותיו למצוא עבודה דרך לשכת התעסוקה. בסופו של דבר, בנובמבר 2000, חזר לאותו תפקיד שמילא לאחר התאונה בחברה. ביוני 2003 קודם וחזר לתפקידו הקודם עובר לתאונה כאחראי רשת התקנה ארצית וכפועל יוצא מכך אף קיבל את כל ההטבות שקיבל עובר לתאונה.

זינו אברהם ( להלן:"זינו"), מנהל כללי בחברה, אישר את עדות התובע אך הוסיף כי פיטוריו של התובע בנובמבר 1999 לא היו קשורים לתאונה אלא כתוצאה ממשבר שעברה החברה (ס' 9 ל-ת/1, עמ' 8 ש' 7-6).

התובע מודה, כאמור, כי שכרו לא נפגע כתוצאה מהתאונה ואכן עיון בתלושי השכר שצורפו על ידו מעלה כי עובר לתאונה השתכר בממוצע סך של  6,766 ש"ח ולאחריה עד פיטוריו בנובמבר 1999 סך של 6,883 ש"ח. גם על פי תלושי השכר שצורפו מנובמבר 2000 ועד מאי 2005 נראה בבירור כי שכרו של התובע השביח (ממוצע שכרו עמד על 7,250 ש"ח).

מכאן לשאלת גובה הנזק:

ג. גובה הנזק

1. הפסדי שכר לעבר

א. הפסד שכר בתקופת אי הכושר

אין חולק כי לתובע אושרה תקופת אי כושר של חודש ו-3 שבועות וכי בתקופה זו שולם שכרו, אלא שלטענתו השכר שולם על חשבון ימי מחלה וחופשה שצבר. דא עקא שטענה זו לא הוכחה. התובע לא הוכיח את מספר ימי המחלה או החופשה שנוכו לו ואת שוויים ועל כן מששולם שכרו בתקופת אי הכושר הרי שלא זכאי לפיצוי נוסף בגין תקופה זו.