פסק-דין בתיק א 11170/97

1.         התובע יליד 1978 תושב שכונת באב אלזאויה בחברון, נפגע ביום 22.3.97 מירי של כוחות צה"ל. זוהי תביעתו נגד המדינה לפיצויים בגין נזקי הגוף שנגרמו לו בגין הארוע.

2.         נסיבות המקרה תוארו בכתב התביעה כדלקמן:

            "ביום 22.3.97 או בסמוך לכך, כוחות הבטחון פעלו בקרבת מקום מגוריו של התובע. תוך כדי כך נורו או נפלטו מספר קליעים מכלי הנשק שהוחזקו בידי כוחות הבטחון. אחד הקליעים או יותר שנורו כאמור, פגעו באקראי ובשגגה ברגלו הימנית של התובע וגרמו לפציעתו"

            התובע נפגע בשוק רגלו הימנית. הוא אובחן כסובל משבר מרוסק של עצמות השוק מצד ימין. בשל אובדן גדול ברקמת השרירים ופגיעה משמעותית באספקת הדם הוחלט לכרות את רגלו מתחת לברך בשליש העליון של השוק. טענת התובע לנכות בשיעור 50% נתמכת בחוות דעתו של האורטופד ד"ר קלצ'קו. בחוות הדעת נאמר, בין היתר, כי "לנוכח העובדה שעיקר הנזק נגרם בחלק הקדמי של השוק ומצידה החיצוני, סביר להניח שהכדור פגע בתחילה בחלק האחורי שמאלי של השוק ובהמשך מסלולו גרם לנזק שמתואר לעיל" (ההדגשה אינה במקור).

            גם רופא מטעם הנתבעת, ד"ר לוינקופף, העריך את נכותו של התובע באותו שיעור.

3.         המחלוקת בין הצדדים נסבה, בראש וראשונה, בנושא האחריות.

            בכתב התביעה נטען לתחולתו של סעיף 41 לפקודת הנזיקין. כן נטען, שהתובע נפגע מחפץ מסוכן. טענות אלה נזנחו בשלב הסיכומים, כך שנותרו טענות התובע כי האירוע נגרם מחמת רשלנות הנתבעת או שליחיה ובשל מעשה תקיפה כלפיו.

            בכתב ההגנה הועלו טענות הנתבעת, תוך שהודגש שהדבר נעשה בהעדר נתונים בכתב התביעה לגבי שעת האירוע, מיקומו המדוייק ועובדותיו המפורטות של המקרה.

            בהתייחס ליום המקרה, נטען בכתב ההגנה שבמשך כל אותו היום, אירעו בחברון וסביבתה התפרעויות קשות שלוו בידויי אבנים, זריקת בקבוקי תבערה והטלת בקבוקי חומצה לעבר כוחות הביטחון, דבר שגרם לפציעתם של כמה מהם ולסיכון חיי אחרים.

            האירועים, כך נטען, התרחשו לאחר "הסכם חברון" ובעקבות גילוי זהותו של מבצע פיגוע התאבדות וכוונה לאטום את ביתו וכן לאחר ההחלטה לבנות ב"הר חומה".

            באשר לתובע שבעבר כבר הוגש נגדו כתב אישום בגין פעילות עויינת נטען, כי סביר שהיה מעורב בארועי הפרת סדר, התפרעות והשלכת אבנים על כוחות הבטחון או בכל פעילות אחרת האסורה לפי החוק.

            בכל הנוגע לכוחות הבטחון, נטען שאם היתה מצידם נוכחות במקום האירוע נעשה הדבר במצב שבו הם נאלצו להדוף התקפה נגדם, להגן על עצמם או על אחרים ולהשיב את הסדר על כנו בהתאם לחובה המוטלת עליהם, בתחום סמכותם כדין וזאת, ללא שנהגו ברשלנות. בין היתר גם נטען לפטור המדינה מאחריות, מחמת שהאירוע התרחש בנסיבות של "פעולה מלחמתית".

4.         גירסת התובע בנוגע לנסיבות פגיעתו הוצגה בתצהיר עדותו הראשית (ת/1). לטענתו באותה תקופה הוא למד בבית סחור והתגורר בדירה שכורה. ביום הארוע בסביבות השעה 11.00 הוא הגיע לחברון במונית שרות לבילוי סוף שבוע בבית הוריו.

            בסעיף 5 לתצהירו נאמר:

            "המכונית שבה נסעתי הגיעה לרחוב המוביל לביתנו. ירדתי מן המונית והתחלתי ללכת ברגל.  בסך הכל הייתי צריך לעבור כ- 20 - 30 מטר ממקום עצירת המונית ועד לבית הורי. תוך כדי הליכתי שמעתי קולות ירי מכיוון המחסום המאוייש בחיילי צה"ל בכניסה לאזור היהודי בחברון. ראיתי שם קבוצה של ילדים מתעמתת עם חיילי המחסום. שמעתי צעקות, קללות וקולות ירי. זאת תופעה שגרתית בחברון ולא ייחסתי לכך חשיבות רבה... רציתי להגיע הביתה מהר ולא היה לי כל עניין לקחת חלק במהומה. בפועל, מאז ומעולם לא לקחתי חלק במהומות או בהתקהלויות נגד הצבא. אמנם נכון, שבשנת 1994 הועמדתי לדין על חברות בתנועת החמאס ועל כתיבת סיסמאות, אלא שמאז עברו מספר שנים ולא היה לי כל עניין להיות מעורב בהפרות סדר או בעניינים פוליטיים בכלל... התבגרתי וניתקתי לחלוטין את קשריי עם אותו ארגון.

            כאמור, התחלתי ללכת לעבר ביתי. ממולי ראיתי את הבניין שבו נהג צה"ל להציב מפעם לפעם תצפיות, לעבר השכונה. בתצפית הבחנתי בחיילי צה"ל, אשר כיוונו את נשקם האישי לעבר הרחוב. המרחק מן הרחוב, במקום שבו הלכתי ועד לאותה תצפית אינו גדול והוא מסתכם בכמה עשרות מטרים. לכן, יכולתי לראות היטב את החיילים שהיו בתצפית. נשמעו יריות מן התצפית ולפתע הרגשתי כאב חד ברגל הימנית. נפלתי ארצה. הסתכלתי על רגלי הימנית וראיתי דימום מסיבי.

            מיד לאחר הפציעה התחלתי לקרוא לעזרה. ראשון הגיע אלי קרוב המשפחה שלי, מוחמד השלמון. הוא הרים אותי בעזרת עוברים ושבים, הביא את מכוניתו והכניסני לתוכה. בינתיים הגיעו למקום קרובי משפחה נוספים, שיצאו מבתיהם לשמע צעקותיי. בהמשך מוחמד השלמון הסיע אותי לביה"ח עליה בחברון. שם קיבלתי טיפול ראשוני. משם הועברתי להמשך אישפוז וטיפול רפואי בבית החולים הדסה עין כרם בירושלים".

5.         מוחמד וג'יה עזאלדין השלמון (להלן: "מוחמד"), בן דודו של התובע מסר גירסה זהה באשר לנסיבות המקרה. לטענתו, באותה עת (עובר לארוע) הוא שהה בחנותו, הנמצאת קרוב למקום בו נפגע התובע ובסמוך לבתיהם. שני הבתים, כך נטען, מרוחקים כדי עשרות מטרים מן המחסום המפריד בין השטח הנתון לשליטת הרשות הפלסטינית לבין השטח הנמצא תחת שליטה ישראלית.

            בתצהיר עדותו הראשית (ת/2), מספר מוחמד על עימות אלים בין קבוצות ילדים לבין חיילי צה"ל שהיו מוצבים במחסום, שבעקבותיו החליט לסגור את חנותו. לדבריו, מיד לאחר שהגיף את תריס הברזל והתכוון לחזור לביתו, הוא הבחין בקבוצת חיילים ישראליים אשר עמדו על גג הקומה השלישית של אחד הבניינים הקרובים. לטענתו, מדובר בנקודת תצפית שבה חיילי צה"ל נהגו להשתמש בכל פעם שיש תקריות באזור.