פסק-דין בתיק א 1117/07

1.         בהתאם להסכמת בעלי הדין, ניתן בזה פסק דין, על דרך הפשרה, לפי סעיף 79 א' לחוק בתי המשפט (נוסח משולב) התשמ"ד - 1984 (להלן: "החוק").

2.         התובעים הגישו כנגד הנתבעים תובענה כספית, בשל נזקים שנגרמו להם לאור כך שהנתבעים חזרו בהם מכוונתם להשכיר להם את ביתם אשר נמצא ברחוב חצב 40 בבאר-שבע (להלן: "הבית").

3.         מתוך העדויות שנשמעו בפני עולה כי, ביום 25.09.06 קיימו בעלי הדין פגישה, שנמשכה למעלה מ - 4 שעות, כהמשך למו"מ שהתקיים כחודשיים ימים, לגיבוש עקרונות בנוגע להשכרת הבית. במסמך שסומן א' (רשימה שהכינו הנתבעים לעצמם) רוכזו כל הנושאים שנדונו בפגישה. מיד לאחר הפגישה נחתם מסמך נוסף (נספח ב'), באווירה חיובית, ובלחיצת יד, שם נרשם, בין היתר:-

            "לאחר הסכם בלחיצת יד נפגשנו היום... בעלי הנכס עם השוכרים... וסיכמנו את הפרטים הנוספים בנספח. ולראיה באנו על החתומים...".

            כבר למחרת קיבלו התובעים הודעה טלפונית על כך שהנתבעים חזרו בהם מכוונתם להשכיר לתובעים את הבית. ביום 1/10/06 שלח הנתבע 1 מכתב לתובעים בצירוף עציץ וציין, בין היתר: " קבלו שי קטן זה ברגשי הערכה ומעט צער על כך שהחוזה בינינו לא הבשיל לכדי חתימה. ידוע לכם ודאי שכוונותינו היו כנות...אך כפי שלא אחת קורה בחיים ה"ארציים" המציאות לעיתים - או אולי "רצון עליון" מביאים לתוצאות שונות מ"כוונת המשורר"...".

4.         שתי מחלוקות עיקריות עומדות על הפרק:-

            הראשונה - טענת הנתבעים כי לא נתגבש הסכם מחייב שכן לא היתה בו גמירות דעת ומסויימות, ולא סוכמו כל הפרטים הדרושים לגיבוש הסכם שכירות;

            השנייה - הנזק שנגרם לתובעים בעקבות כך שהנתבעים ביטלו את הסכם השכירות.

5.         לעניין המחלוקת הראשונה, בשאלת המסויימות וגמירות הדעת, ולאחר ששמעתי את בעלי הדין באריכות יתירה, החלטתי לקבל את עמדת התובעים ולקבוע שבסיום הפגישה שנערכה ביום 25.9.2006, נתגבש הסכם שכירות, שתנאיו סוכמו חלקם בכתב וחלקם בעל פה.

            במהלך הדיון ביקשתי מהנתבע מס' 1, לפרט את אותם דברים, אשר לטענתו לא סוכמו, ובהעדרם לא יכול להתקיים הסכם שכירות, והנתבע מס' 1 ציין כי כל הפרטים סוכמו, למעט שלושה, והם - תאריך כניסה לבית, צורת התשלום, וכמה חדרים ייסגרו סופו של דבר, לצורך אחסנת רהיטי הנתבעים.

            לאחר שנתתי הזדמנות ליתר בעלי הדין להתייחס לטענות אלו, ושמעתי גם את הנתבעת מס' 2, שוכנעתי שלא היתה מחלוקת ממשית בעניינים אלו, וההסכם שנכרת הגיע לידי גמירת דעת ומסויימות בכל העניינים.

6.         לעניין הנזק שנגרם לתובעים, יצויין כי בתחילת הדרך הוגשה תובענה כספית בסכום של 13,735 ש"ח, ומאוחר יותר, הוגשה בקשה לתיקון כתב התביעה, כאשר התובעים קיבלו ייצוג משפטי, הגישו כתב תביעה מתוקן, בגין סעד כספי בסך של 100,000 ש"ח.

            לא הסתרתי מבעלי הדין את תחושתי כי הסכום הנתבע המתוקן גבוה יתר על המידה, וסופו של דבר נראה כי התובעים לא הצליחו לעמוד בנטל להוכיח את מרבית הנזקים שנגרמו להם.

7.         אין מחלוקת שהסכם השכירות כלל סעד של פיצוי מוסכם בסך של 3,200 דולר ארה"ב, במידה ומי מבעלי הדין יפר את ההסכם, במהלך מחצית השנה הראשונה לתקופת השכירות.

            המסגרת הנורמטיבית בעניין פיצויים מוסכמים מעוגנת בסעיף 15 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970 הקובע, בין היתר:-

"(א) הסכימו הצדדים מראש על שיעור פיצויים (להלן - פיצויים מוסכמים), יהיו הפיצויים כמוסכם, ללא הוכחת נזק; אולם רשאי בית המשפט להפחיתם אם מצא שהפיצויים נקבעו ללא כל יחס סביר לנזק שניתן היה לראותו מראש בעת כריתת החוזה כתוצאה מסתברת של ההפרה.

(ב) הסכם על פיצויים מוסכמים אין בו כשלעצמו כדי לגרוע מזכותו של הנפגע לתבוע במקומם פיצויים לפי סעיפים 10עד 14 או לגרוע מכל תרופה אחרת בשל הפרת החוזה.

(ג) ...".

סבורני, כי הפיצוי המוסכם אשר נקבע בהסכם שבין הצדדים, מהווה ביטוי לרצון הצדדים במקרה של הפרת ההסכם, ללא הוכחת נזק.