פסק-דין בתיק א 111323/99

מבוא

1.         התובעת, ילידת 1973 נפגעה בתאונת דרכים ביום 17.2.98 בהתנגשות עם משאית בה נהג הנתבע 1 ואשר הייתה מבוטחת על ידי הנתבעת 2.

2.         התובעת לא אחזה תעודת ביטוח בעת התאונה כמו גם לא רישיון לרכב בו נהגה. משכך מתנהלת התביעה על פי פקודת הנזיקין.

3.         הצדדים חלוקים הן בשאלת האחריות והן בשאלת גובה הנזק.

נסיבות התאונה

4.         התובעת טוענת כי בעת התאונה הגיעה לצומת של כביש מס' 44 כאשר כיוון נסיעתה היה מאזור לחולון. תוך כדי נסיעתה ראתה את משאית הנתבע עומדת בכניסה לצומת. בכיוון נסיעת המשאית היה תמרור עצור. עם התקרבה לצומת במרחק של 10 מ' ממנה, נכנס לפתע הנתבע לצומת והיא התנגשה עם  רכבה בעוצמה רבה  בצד שמאל שלו. הפגיעה אצל התובעת הייתה בחזית הרכב. זו הגרסה שמסרה התובעת בתצהיר עדותה הראשית.

5.         על גרסה זו בשינויים קלים חזרה התובעת גם בבית המשפט לתעבורה בעת עדותה מטעם התביעה במסגרת כתב האישום שהוגש נגד הנתבע. התובעת השיבה בחקירתה בבית המשפט לתעבורה כי לא האטה בטרם נכנסה לצומת שכן לטענתה היה מותר לה לנסוע במהירות של 90 קמ"ש באותו מקום ואילו היא נסעה רק במהירות של 60 קמ"ש.

(ראה עדותה בעמ' 3 לפרוטוקול ב - נ/7)

6.         הנתבע זוכה בבית המשפט לתעבורה לאחר שבית המשפט קבע שהתביעה לא הצליחה להוכיח ברמת ההוכחה הנדרשת במשפט הפלילי את אשמו של הנתבע.

מתוך עדותו של הנתבע בפניי כמו גם מעדותו בבית המשפט לתעבורה, שצורפה כ - נ/7 1' (בעמ' 6 לפרוטוקול), נלמד כי הנתבע הגיע לצומת בשעה שהרמזורים לא פעלו אלא הבהבו. הוא הגיע לקו העצירה ומאחר ולא היה לו שדה ראיה מהנקודה בה עמד, התקדם מטר נוסף ונעצר. לטענת הנתבע כפי שעולה בעדותו הגיעה התובעת במהירות עצומה ופגעה בו בפינה של רכבו.

(ראה עדותו בעמ' 42 לפרוטוקול הדיון)

מתוך עדותו של הנתבע במשטרה שצורפה כ - נ/3, עולה כי הנתבע טען שנכנס אולי כשני מטר לתוך הצומת ואז פגע בו הרכב של התובעת.

7.         הנתבע הביא כעד מטעמו את מר גדי קדוש שהיה עד ראיה לתאונה. עד זה מכיר את הנתבע וקשור עמו בעסקי עבודה. העסק של אותו עד מצוי בדיוק על הצומת. עד זה חזר על פרטי עדותו של התובע. יש לציין כי עד זה היה עד מטעם ההגנה גם בתיק בבית המשפט לתעבורה ועדותו שם מתיישבת עם עדותו בפניי.

8.         מתוך העדויות עולה כי מדובר בצומת מרומזרת אשר במועד האירוע לא פעלו בה הרמזורים. התובעת והנתבע התקרבו כל אחד אל הצומת תוך שהם מבחינים שהרמזורים לא עובדים.

9.         מתוך העדויות עולה כי הנתבע נעצר לפני הצומת ולאחר מכן נכנס לתוך הצומת כך שחזית רכבו הייתה כבר בתוך הצומת וזאת כאשר לשיטתו לא היה לו לפני כן שדה ראיה באשר לנעשה בצומת.

10.        מתוך העדויות עולה כי התובעת התקרבה לצומת במהירות גבוהה ועל כן לא יכלה לעצור בטרם פגעה ברכבו של הנתבע. שני הצדדים טענו כי ראו איש את רכבו של זולתו בטרם נכנסו לצומת.

11.        משכך אני סבורה כי לשני הצדדים אשם תורם לקרות התאונה. זאת מאחר ובכיוון נסיעת הנתבע ישנו תמרור "עצור" וחובה היה עליו לבחון את מצב הצומת לפני שגלש לתוכה. ומנגד, לא ראיתי להקל ראש גם בעובדה שהתובעת נכנסה לצומת במהירות גבוהה ללא שהאטה מהירות נסיעתה כאשר הבחינה שהרמזורים בצומת אינם פועלים וראתה שהנתבע עומד בכניסה לצומת.

על כן ראיתי לחלק את האחריות לתאונה באופן שווה כך שלכל נוהג אחריות בשיעור של 50% לתאונה.

הטענה להעדר יריבות

12.        ב"כ הנתבעים טוענת כי אין יריבות בין התובעת לבין הנתבעים שכן לטענתה מדובר בתביעה אשר באה בגדר חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה - 1975 (להלן: החוק).

ב"כ הנתבעים טוענת כי על פי החוק מי שנוהג ברכב בהיתר מאת בעליו, ללא ביטוח והוא לא ידע על כך, זכאי לתבוע פיצויים מן הקרן. ראה סעיף 7 (א) לחוק.