פסק-דין בתיק א 1106/05

לפני תביעה נזיקית לתשלום סך 10,488 ש"ח ותביעה שכנגד לתשלום סך 17,199 ש"ח בגין נזקים שנגרמו או שבהן נשאו התובעת והתובעת שכנגד בגין ת.ד. שארעה  ביום 22.4.04.

הנהגים העידו ונחקרו, ב"כ הצדדים סיכמו והסמיכוני ליתן פסק דין על דרך סעיף 79 א' לחוק בתי המשפט.

גרסאות הנהגים שונות.

נהג התובעת והנתבעים שכנגד טוען כי נסע בנתיב הימני ביותר, ביקש לפנות ימינה ואז הנתבע ונהג התובעת שכנגד שעמד ברמזור ישר החליט לפנות ימינה ללא איתות ונכנס לנתיבו תוך שהוא עובר פס לבן, ואז היות והיה יום גשום, לא הספיק נהג התובעת לבלום, פגע בנתבע 1 ועלה על המדרכה בצד ימין.

גירסת הנתבע 1 שונה.  לטענתו הוא נסע כל העת בנתיב הימני וכשזה החל להתפצל ימינה והפך לנתיב עצמאי לפניה ימינה, החל להאט על מנת לאפשר לרכב שחצה ברחוב שבניצב (רחוב ירושלים) לעבור ואז הגיע נהג התובעת מאחור, לא הספיק לבלום ופגע בו.

אינני רואה מקום לחזור על כל הפרטים שניתנו בעדות הנהגים אך יש לומר כי שני הנהגים, עשו רושם מהימן, עדותו של הנתבע 1 היתה בעייתית משהו היות והוא נשאל וענה באמצעות מתורגמנית ולא תמיד היו התשובות ברורות או הגיוניות ונדרשו לא פעם הבהרות על מנת לקבל תשובה ברורה.

יחד עם זאת, אינני רואה מקום לזקוף לחובת הנתבע את העובדה כי הוא אינו שולט בשפה העברית ובסך הכל עשתה עדותו רושם אמין ורציני.

אלא שהנתבע 2 כלל לא ראה כיצד התרחשה התאונה, הוא לא יכל לומר האם רכב התובעת עלה על המדרכה לפני שפגע ברכבו, באופן מוזר הוא ראה את רכב התובעת כשזה היה בתחילה כ-60-70 מ' מאחוריו, אחר כך כשהיה 50-60 מ' מאחוריו ונשאלת השאלה כיצד זוכר זאת הנתבע ומדוע הסתכל לאחור אם כל הזמן הוא היה צמוד לימין שכן מטבע הדברים הוא היה צריך להקדיש את תשומת ליבו דווקא למעשה לפניו בצומת וברחוב שחוצה בניצב.

גם הטענה שרכב התובעת הגיע כ-30 שניות לאחר שהנתבע הגיע לצומת אינה סבירה שכן אם נסע הנהג התובע כ-35 קמ"ש כפי שטען הרי שבשלושים שניות היה צריך לעבור כ-30 מטרים והדבר לא מסתדר עם העדויות שניתנו.

גם מיקום הפגיעות מעלה תמיהות באשר לדיוק גירסת הנתבע 1 קל וחומר אם אקבל את השרטוטים שהוגשו מטעמו בהן נראה שהתאונה ארעה ממש בתוך עומק נתיב הפניה  ימינה שהוא נתיב אחד שמשמאלו אי תנועה ומימינו מדרכה.

מוקד הפגיעה ברכב הנתבע לא היה מאחור אלא בדופן אחורית מצד שמאל. רכב התובעת הוא טנדר תא כפול רחב והנתיב הוא נתיב רגיל. אם נסע הנתבע באמצע הנתיב כמו כל רכב נורמאלי, והיה כבר בתוכו ולקח את קו הצומת, הפגיעה בין פינה ודופן שמאל של הטנדר הרחב ולבין דופן ימנית אחורית של רכב בנתבע אינה אפשרית אלא אם עלה רכב התובע על המדרכה עובר לפגיעה ברכב הנתבע.

אלא שהנתבע לא יכל לומר שכך קרה, עליה על המדרכה, תוך  החלקה, היתה צריכה להשמע היטב אך חוץ מחריקת בלמים לא שמע הנתבע דבר.

מהמקובץ לעיל נראה כי גירסת נהג התובעת סבירה מעט יותר אך אין בה להפחית מאחריות נהג התובעת לאירוע התאונה.

לטענתו, היה יום גשם, והוא התקרב לצומת במהירות של כ-35 קמ"ש וגם אם אקבל את גירסת נהג התובעת, הספיק רכב הנתבע לצאת מהטור שבנתיב "האמצעי" ולהכנס כולו לתוך נתיב הפניה ימינה שאם לא כן, לא היתה הפגיעה בדופן האחורית ימנית אלא קדימה יותר.

אין כל ספק שנהג התובעת לא שם ליבו לנעשה קדימה ולא נסע במהירות שמתאימה לתנאי הדרך כשהוא נוסע בכביש רטוב, מתקרב מאד לצומת וכשלפניו תנועה.

בשים לב לענין הנטלים, הגרסאות וכלל הראיות והטענות שהובאו בפני מצאתי כי יש לחייב את נהג התובעת באשם בשיעור 40% לאירוע התאונה ואילו לנתבע 1 לייחס אשם בשיעור 60% לאירוע התאונה.

אשר על כן ישלמו הנתבעים רחנייב יבגני וכלל חברה לביטוח בע"מ לתובעת סמי קאר בע"מ סך 6,293 ש"ח בצירוף אגרה והוצאות העד בסך 350 ש"ח  ובצירוף שכ"ט עו"ד בסך 670 ש"ח ומע"מ בגינו.

הנתבעים שכנגד סמי קאר בע"מ, נדב אהרון והכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ ישלמו לתובעת שכנגד כלל חברה לביטוח בע"מ סך 6,880 ש"ח בצירוף אגרה והוצאות בסך 400 ש"ח ובצירוף שכ"ט עו"ד ומע"מ בגינו.

כל הסכומים יישאו הפרשי ריבית והצמדה כחוק מהיום ועד לתשלום בפועל אלא אם כן ישולמו תוך 30 יום.