פסק-דין בתיק א 1106/05

בפני תובענה שהוגשה בדרך של טען ביניים ע"י מינהל מקרקעי ישראל, לגבי פס"ד שניתן נגדו בת"א 994/94, ואשר על פיו חוייב המינהל לשלם כספים לטוענת 1. המינהל מבקש מבית המשפט ליתן החלטה ולקבוע למי מהטוענים עליו לשלם את הסכום.

עובדות המקרה

1.         בחברת קניונים נכסים ובנין בע"מ (להלן: "קניונים") היו שותפים עו"ד גינדי (להלן: "גינדי") ומר יעקב עמר (להלן: "עמר"). ביום 25 במאי 1994 מכר עמר את כל מניותיו בקניונים לגינדי, תוך שגינדי הפך לבעל המניות היחיד בחברה. בהסכם המכר (נספח ג' להודעת הפרטים של קניונים), הוסכם בין הצדדים שהפרויקטים המשותפים, שיזמו עמר וגינדי במשותף - וביניהם "מגדלי העיר" - ישארו באחריות משותפת של עמר וגינדי, הן לעניין החובות והן לעניין הזכויות הנתבעים מהפרוייקט. יצוין כי בפרויקט זה היו שותפים בחלקים שווים הטוענת 1 - קניונים, והטוענת 2 (להלן: "תורמוס").

קניונים (עמר וגינדי) ותורמוס הגישו ביום 20 ביוני 1994 תביעה בת.א. 994/94, בה תבעו את מינהל מקרקעי ישראל, להחזר תשלומים ששילמו לטענתם ביתר בגין פרויקט "מגדלי העיר". במסגרת הסכם פשרה שניתן לו תוקף של פס"ד חוייב המינהל לשלם לתובעות את הסך של כ- 3,200,000 ש"ח.

טענות הצדדים

2.         בתובענה זו מבקש המינהל לקבוע למי מהטוענים עליו לשלם את הסכום שנפסק. טוענת 1 (קניונים) מבקשת להצהיר כי היא זכאית למלוא הסכום שנפסק לאור העובדה שטוענת 2, (להלן: "תורמוס") המחתה לה את חלקה בתביעה בתנאים שסוכמו ביניהם, כאשר תורמוס תהיה זכאית ל-10% מכל סכום שקניונים תזכה בו, ואילו טוען 3 (להלן: "אבו") טוען, כי עמר המחה לו את זכויותיו בתובענה זו, ולכן הוא זכאי למחצית הסכום, שנפסק לטובת קניונים.

דיון

3.         הצדדים הגיעו להסכמה דיונית כי ביהמ"ש יכריע במחלוקת שבינהם ע"פ המסמכים בלבד. הבחינה היחידה המוטלת על כתפי ביהמ"ש היא לבדוק את תוקף המחאות הזכות, מהותן והשלכותיהן.

ראשית יאמר, כי במועד הרלוונטי להמחאת הזכויות, יכול היה עמר להמחות את זכותו לאבו. אין כל מניעה להמחות זכויות עתידיות ע"פ כתב תביעה שהוגש.

על פי ההלכה הפסוקה, אין כל פסול בהמחאת זכות תביעה:

"ראוי לציין כי לענין איסור ה- CHAMPERTY ("קניית דין" ר.ל.ש) נקבע באנגליה כי אין כל פסול בהמחאתה של זכות תביעה, כאשר לנמחה יש אינטרס רכושי או מסחרי במימושה של זכות התביעה לטובתו שלו, להבדיל מהמחאתה של זכות תביעה עירומה ונקיה (A BARE CAUSE OF ACTION), שרק היא אסורה לפי המשפט המקובל".

4.         סעיף 6 לחוק המחאת חיובים, תשכ"ט-1969(להלן:"החוק") קובע כך:

"...חבותו של חייב ניתנת להמחאה, כולה או מקצתה, בהסכם בין החייב לבין הנמחה שבאה עליו הסכמת הנושה..."

מלשון החוק אנו למדים כי זכויות ניתן להמחות גם ללא הסכמת הנושה, ואולם, תנאי להמחאת חבותו של חייב הוא קבלת הסכמתו של הנושה.

יצויין כי אין כל פסול בהמחאת זכות תביעה עתידית שטרם ניתן בה פס"ד, כפי שנקבע ברע"א 2077/92 אדלסון נ' רייף ואח', פ"ד מז(3), 485, 507, 508.).

במקרה שלפנינו ענינה של התביעה בת.א. 994/94 הוא תשלום יתר למינהל מקרקעי ישראל, שמקים חובת השבה הן מכח דיני החוזים והן מכח דיני עשיית עושר ולא במשפט, ומשכך מקים זכות תביעה שניתן להמחותה. חובת ההשבה חלה על המינהל מיום התשלום ביתר, ומיום זה היתה זכותו של עמר תקפה, קיימת, וניתנת להמחאה.

5.         כפי שפורט לעיל, החל מיום 25.5.94 גינדי היה בעל המניות היחיד בקניונים אם כי נשאר בעל זכויות בחלקים שווים עם עמר בת.א. 994/94.

במהלך חודש מאי 1999 ביקש עמר להמחות את זכויותיו בת"א 994/94 לאבו. לצורך כך חתם עמר ביום 4.5.99 על מסמך, שכותרתו "המחאת זכות בלתי חוזרת", לפיה הוא ממחה את זכויותיו לאבו. המסמך נשלח לקניונים כדי שתאשר את הסכמתה להמחאת הזכויות של עמר לאבו בהתאם למסמך זה, ואולם קניונים סרבה לחתום על המסמך, כל עוד לא ברור מי ערב לחובות שעלולים לנבוע מהמשך הדיון בתביעה. לכן דרשה קניונים כי אבו יקבל על עצמו גם את החובות העלולים לנבוע מהתביעה, וכי המסמך יתוקן בהתאם. יודגש כי עמר ואבו לא היו זקוקים אומנם לאישור של קניונים להמחאת הזכויות, אך להמחאת חובות כן נדרשה על פי החוק הסכמת קניונים, ומשלא הוסדר עניין החובות - בצדק סרבה קניונים לאשר בחתימת את הההמחאה.

ביום 10.5.99 תיקן עמר את המסמך בהתאם לדרישת קניונים, למסמך שכותרתו: "המחאת זכות וחוב בלתי חוזרים". על פי מסמך זה ביקש עמר להמחות לאבו הן את חובותיו והן את זכויותיו בתובענה הנ"ל. קניונים אישרה בחתימתה את הסכמתה להמחאת הזכויות והחובות לאבו בהתאם למסמך הנ"ל. (מסמך מיום 10.5.99).

ואולם, במכתב מיום 13.5.99 הודיע עו"ד קרש, בא כוחם של אבו, לגינדי, כי אבו מסרב לקבל עצמו את החובות. וכך נאמר במכתב: