פסק-דין בתיק א 1106/01

בפני תביעת מר ימין גוריון, (להלן: "התובע"), לתשלום פיצויים  בגין נזקי גוף אשר נגרמו לו עקב תאונת דרכים, כהגדרתה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים התשל"ה - 1975 (להלן-"החוק").

התובע, יליד 28.8.1950, נפגע מרכב בעת שרכב על אופניו ביום 27.7.98 (להלן-"התאונה"). התאונה ארעה בנתניה. הרכב הפוגע היה נהוג על ידי מר גבריאל בראנץ, הנתבע 1. נתבעים 2 ו 3 הם מבטחי רכבו של הנהג, הנתבע 1.

הנתבעים אינם חולקים על חבותם מכוח החוק לפצות את התובע בגין נזקי הגוף שנגרמו לו בתאונה.  התובע  הגיש לאחר התאונה, ביום 2.9.99 תביעה לביטוח לאומי לפי פרק הנכות "הכללית" בחוק הביטוח הלאומי {נוסח משולב} התשנ"ה 1995, במסגרתה נקבעו לו שיעורי נכות ודרגת אי כושר כמפורט בהמשך. הנתבעים טוענים, כי יש לנכות מכל סכום שייפסק את התשלומים או שווים, שקיבל או שיקבל התובע מהמוסד לביטוח לאומי. בין הצדדים מחלוקות בנוגע לשיעור הנכות הרפואית שהסבה התאונה לתובע וגובה הנזק.

ממקום התאונה פונה התובע אל בית חולים "הלל יפה" ואושפז במחלקה האורטופדית משך 22 ימים. במהלך האשפוז, עבר ניתוח לקיבוע שברים ברגל שמאל (ראו "סיכום מחלה" מבית החולים, נספח ג2' לתצהיר התובע).

ביום 16.1.2000, אושפז התובע בשנית למשך יומיים בבית חולים "הלל יפה" לצורך הוצאת הקיבוע (ראו "סיכום מחלה" מבית החולים, נספח ג1' לתצהיר התובע).

סך ימי אשפוזו מגיעים, אפוא, ל- 24 ימים.

התובע נבדק על יד שני מומחים רפואיים אשר מונו על ידי בית המשפט, האחד ד"ר טיין, מומחה בתחום האורטופדי והשני פרופ' מוניץ מומחה בתחום הפסיכיאטריה.

ד"ר טיין קבע, כי לתובע נכות בשיעור של 10% בגין פגיעה בעצב הפרונאלי. פרופ' מוניץ קבע, כי התובע סובל ממחלת הסכיזופרניה וקבע נכות בשיעור של 70%, אולם שלל קשר בין התאונה למצבו הנפשי של התובע.

התובע חולק על קביעות שני המומחים תוך שסומך ידיו על ממצאי המוסד לביטוח לאומי בהתייחס לתביעתו שם. ועדות הבריאות מטעם המוסד לביטוח לאומי קבעו לתובע, בסופו של יום, בחודש פברואר 2002, נכות רפואית יציבה בשיעור 20% ועוד 10% בגין הפגיעה ברגל ונכות נפשית בשיעור של 40%, (משוקלל נכות רפואית יציבה בשיעור של 57%) ובנוסף, דרגת אי כושר יציבה בשיעור 100% (ראו המסמכים מתיק הביטוח הלאומי בקשר לתובע בנספח ז5' ו- ז6' לתצהיר התובע. כן ראו 'תעודת עובד ציבור' מיום 12.5.04 שהוגשה לתיק בית המשפט מטעם גב' צפורה לנדסהוט מהמוסד לביטוח לאומי. יצוין, כי במועדים קודמים נקבעו לתובע שיעורי נכות ודרגת אי כושר זמניים).

מנגד, עמדת הנתבעים היא, כי על פי קביעת המומחים הרפואיים מטעם בית המשפט 'יישק דבר' (פרוטוקול מיום 25.1.07, עמ' 19, ש' 19-20).

במקרה דנן, מינוי המומחים מטעם בית המשפט נעשה בהסכמת הצדדים. (ראו החלטות כב' השופטת ש. ברוש מיום 19.2.02 ומיום 13.5.02). בנסיבות אילו, משמונה מומחה רפואי על ידי בית המשפט, בהסכמת הצדדים כאמור, ניתן לראות בעצם ההסכמה הדיונית הזו גם הסכמה להעדפת קביעתו של המומחה שמונה בהסכמה על פני קביעה שעל פי דין, בעניין שבפניי, קביעות המוסד לביטוח לאומי (ראו אליעזר ריבלין תאונת דרכים סדרי דין וחישוב הפיצויים, מהדורה שלישית, גדין הוצאה לאור, תש"ס 1999, בסעיף 526, המפנה בעניין זה ל- 415/87 מדינת ישראל נ' "הפול" - חברות הביטוח הישראליות בע"מ פ"ד מג(2) 580). לפיכך, יש לבכר עמדת הנתבעים על פיה קביעות המומחים הרפואיים שמונו על ידי בית המשפט הן הקובעות. בנסיבות אילו לא חל סעיף 6ב לחוק, מבלי צורך להידרש להתקיימות התנאים הקבועים בו לצורך תחולתו. 

התובע הגיש בקשה (בשא 1497/05) למינוי מומחה רפואי אחר או נוסף בתחום האורטופדי ובתחום הפסיכיאטרי זאת בהסתמך על חקירותיו את המומחים בבית המשפט, על ממצאי המוסד לביטוח לאומי, ועל הפניות לספרות ופסיקה רלוונטיים. בהחלטתי בבקשה זו קבעתי: " לאחר שקראתי את הבקשה והתגובות לה, ישבתי ולמדתי את חוות הדעת וחקירת המומחים בבית המשפט אני קובע כדלקמן: א. ככל שהבקשה מתייחסת למינוי מומחה אורטופדי נוסף ואחר - היא נדחית. לא מצאתי טעם של ממש לפסול את חוות הדעת של ד"ר טיין. חקירתו מדברת בעד עצמה ועמדתו ברורה ואינה צריכה בדיקה חוזרת. עמדתו נסמכת על ממצאיו הרפואיים וניסיונו לאחר הפעלת שיקול דעת, סיווג הפגיעות והתייחסות נאותה לקביעת אחוזי הנכות. ב. כן נדחית הבקשה למינוי מומחה בתחום הפסיכיאטרי. חוות הדעת והסברי פרופ' מוניץ הניחו את דעתי כי נעשה אבחון נכון וקביעה נכונה של שעורי הנכות הקשורים לתאונה..".

השגות התובע בקשר לקביעות המומחים שמונו מטעם בית המשפט חזרו והועלו על ידו גם בסיכומיו. בנסיבות העניין, לאחר שעיינתי שוב בטענות התובע בעניין זה, אינני מוצא לנכון לסטות מהאמור בהחלטתי הנ"ל. בפני שני המומחים, עמד כל החומר הרלוונטי לצורך גיבוש חוות דעתם, ובכלל זה התיק הרפואי, סיכומי מחלה, תוצאות בדיקות שונות וכד'. המומחים, ד"ר טיין ופרופ' מוניץ, פרטו רשימת המסמכים בחוות הדעת שהוציאו תחת ידם. החומר דנא לא כולל דוחות המוסד לביטוח לאומי בקשר לתובע. הלכה היא, כי קביעותיו של המוסד לביטוח לאומי אינן באות בגדר תקנה 8 לתקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (מומחים) התשמ"ג-1986 " המסמכים בדבר הטיפול הרפואי שניתן לו ובדבר הבדיקות שנבדק לצורך אותו טיפול, הנוגעים לענין שבמחלוקת"(ראו ריבלין, סעיפים 654 ו- 604).

אמנם ניתן להכיר בזכאותו של מי שהוא עצמו נפגע בתאונת דרכים וסבל נזק נפשי של ממש בנוסף לפגיעה הפיסית בשל התאונה (ראו ריבלין, סעיף 313). אלא שבמקרה דנן, כאמור, על פי קביעת פרופ' מוניץ, נשלל הקשר הסיבתי בין התאונה למצבו הרפואי של התובע בתחום הפסיכיאטרי. לדברי פרופ' מוניץ בחוות דעתו מיום 8.10.02 - " השאלה שיש לשאול אפשר לשייך האם מצב זה לתאונה שעבר. לדעתי אין הדבר כך. לסימוכין גם לדברי החולה היה פער זמנים ניכר בין הופעת הפסיכוזה והתאונה בתוכן הפסיכוזה אין כל קשר לתאונה. כדי לשייך מצב נפשי לטראומה יש למצוא לפחות 3 מרכיבים 1. קשר זמנים 2. קשר בתוכן 3. טראומה משמעותית. רק נקודה 3 קיימת במקרה זה." (תחת פרק "דיון" בחוות הדעת).

באשר למרכיב 'קשר זמנים', העיד פרופ' מוניץ בין השאר:

"ש.  כדי להגיע למסקנה אחרת איזה קשר זמנים היית מצפה למצוא.

ת.   קשר של שבועות. גם זה לא מספיק. צריך גם קשר של תוכן.

ש.    אפשרות של תופעות או קשיים בהתנהגות ברמות שונות בתחילת הדרך מוכרת לך, זה לא חייב להופיע ישר באופן מלא, אלא בהדרגה.

ת.    כן. צריך להיות רצף הגיוני."