פסק-דין בתיק א 1102/99

1.       התובענה שלפני עברה מספר גלגולים מאז הוגשה, ועתה נותר להכריע במחלוקת הכספית שבין התובעת והנתבעת, באשר לפי כתב התביעה המתוקן, כפי שהוא עומד עתה, ולאחר שאחותה של התובעת, גב' עליזה שטיין, ביקשה שתביעתה שלה נגד הנתבעת תידחה, עותרת התובעת לכך שהנתבעת תחויב לשלם לה סך 582,666 ש"ח (מחצית מסכום התביעה) כערכו לתאריך 13.9.99 (יום הגשת התביעה).

2.       התובעת נולדה להוריה, מרים ואברהם ורברג ז"ל, ובשנת 1957 בני הזוג התגרשו. מרים ז"ל נפטרה בתאריך 17.7.1958 ואברהם ז"ל נפטר בתאריך 16.11.1994.

בפטירתה הותירה מרים אחריה אב קשיש, מרדכי אפשטיין, שהיה מאושפז בבית חולים סיעודי במגדיאל, וכן את התובעת שהייתה ילדה רכה כבת 6 שנים, ובת נוספת, היא עליזה - אחות התובעת, שהייתה כבת 4 שנים.

במסגרת הליכי הגירושין שהתנהלו בין מרים ואברהם, ויתר אברהם על משמורת בנותיו, ובני הזוג הסכימו כי המשמורת תהיה למרים בלבד.

3.       במותה הותירה מרים אחריה, בין היתר, דירת מגורים ברח' הגפן 13 בחיפה (להלן - " הדירה"), ובמהלך חלוקת עיזבונה של מרים, נקבע כי הדירה תועבר, בחלקים שווים, לשתי בנותיה (לאחר שאביה של מרים קיבל סכום כסף תמורת חלקו בדירה). אברהם מטבע הדברים שימש כאפוטרופוס טבעי לתובעת ולאחותה, וניהל או ליתר דיוק - אמור היה לנהל - את רכושן, ובכלל זה היה עליו לנהל את הדירה ולהבטיח כי פירות הדירה תשמשנה את התובעת ואחותה.

4.       בשנת 1965 נשא אברהם את הנתבעת לאישה, וממנה נולד לו בן. כאמור, אברהם נפטר בתאריך 16.11.1994, ועל פי צוואתו, שקוימה על ידי בית המשפט המחוזי בבאר שבע, הנתבעת ירשה את כל עזבונו של אברהם.

          לטענת התובעת, לאחר שאברהם נשא את הנתבעת, ובמיוחד לאחר שנולד לו בנו ממנה, העניין שאברהם גילה בבנותיו היה מועט, והתובעת ואחותה עליזה נאלצו לעזוב את הבית, ואת מרבית הזמן בילו השתיים במנזר ובמוסדות שונים, אם כי הייתה תקופה שהתובעת התגוררה עם אברהם והנתבעת בביתם שבאילת, לשם עקרו מחיפה.

5.       התובעת טוענת בתצהיר עדותה הראשית (מוצג ת/1), כי מעולם לא ידעה על כך שהיא ואחותה זכאיות להירשם כבעלים בשלמות של הדירה (מחצית לכל אחת), ורק לאחר פטירת אברהם סיפרה לה הנתבעת, כי היא ואחותה זכאיות למחצית הדירה ואילו הנתבעת זכאית למחצית הנותרת. התובעת טוענת, כי הנתבעת ביקשה ממנה ומאחותה למכור ביחד אתה את הדירה, ולהתחלק בתמורתה. התובעת מוסיפה ומוסרת בתצהיר עדותה הראשית, כי הנתבעת סירבה למסור לה פרטים על הדירה או למסור לה מסמכים כלשהם אודותיה, ועל כן החלה התובעת לחקור בעניין ובעקבות חקירתה התברר לה, כי הזכויות בדירה הן לה ולאחותה בלבד, ולנתבעת, בניגוד לדבריה, אין כל זכויות בה.

6.       חקירת התובעת הוסיפה והעלתה, כי בעקבות התערבות היועץ המשפטי לממשלה בהליכי מתן צו הירושה לאחר פטירתה של מרים, ומשום החשש לניגוד אינטרסים בין אברהם לבנותיו הקטנות, מונה לתובעת ולאחותה אפוטרופוס נוסף, הוא עו"ד א' סטופ, וזאת בנוסף לאפוטרופסותו של אברהם אביהן, ועוד התברר לה, כי הבעלות בדירה מעולם לא נרשמה בספרי המקרקעין על שמה ועל שם אחותה. חקירותיה של התובעת הביאו אותה למשרדו של עו"ד נחום סגל בחיפה, הוא עורך הדין שטיפל ברישום זכויות הבעלות בדירות שבבניין בו מצויה הדירה, ועו"ד סגל סיפר לתובעת, כי כל זכויות הדיירים בדירות השונות נרשמו בספרי המקרקעין למעט זכויותיה של מרים. לדברי התובעת, עו"ד סגל מסר לה, כי כל פניותיו לאברהם לא נענו ואיש לא התייצב על מנת לחתום על המסמכים הדרושים לשם רישום הזכויות על שם התובעת ואחותה. עוד התברר לתובעת, מפיו של עו"ד סגל, כי הנתבעת ביקרה במשרדו בחודש נובמבר 1996, וקיבלה ממנו יעוץ בתשלום, וכן קיבלה ממנו המסמכים הנוגעים לדירה.

7.       התובעת טוענת, כי במשך כל השנים עשה אברהם כל שביכולתו להעלים מעינה ומעיני אחותה את קיומן של זכויותיהן בדירה מתוך מטרה להשתלט על רכושן, ואחרי מותו עשתה זאת הנתבעת במשך מספר שנים, עד אשר חקירת התובעת גילתה את העובדות הנוגעות לדירה, והנתבעת נתפסה בכף.

          התובעת טוענת, כי משך שנים ארוכות חיה חיי מסכנות, והיה עליה לחזר על פתחו של אביה, בשעה שבדיעבד התברר לה, כי הייתה זכאית לקבל זכויות ברכוש שהותירה מרים, רכוש שבוודאי היה מקל על מחסורה ועל מצבה הכלכלי משך כל אותן שנים.

8.       אציין, כי בעקבות ההליכים שנקטו התובעת ואחותה עליזה במסגרת התובענה שלפני, באו זכויותיהם הקנייניות בדירה על תיקונן, ועתה נותר לדון בסעד הכספי אותו תובעת התובעת מאת הנתבעת, ולסעד זה ארבעה ראשים:

(א)     הראש האחד מתייחס לתקופה שמיום פטירת מרים ועד ליום פטירת אברהם. לטענת התובעת, אברהם, כאפוטרופוס, ניהל את זכויותיה בדירה, או לחילופין היה אמור לנהל את זכויותיה בדירה, ולהעביר לה את הפירות שהדירה הניבה. לטענת התובעת אברהם השכיר את הדירה, אך את דמי השכירות נטל לעצמו, והיא לא קיבלה מהם דבר. התובעת מוסיפה, כי חובו של אברהם הוא חוב של עזבונו, ועל הנתבעת, אשר ירשה את העזבון לסלק חוב זה, לפחות עד גבוה הסכום אותו ירשה.

(ב)      הראש השני מתייחס לתקופה שמיום פטירתו של אברהם ועד שנודע לתובעת כי הנתבעת, הגם שאין לה כל זכות בדירה, משכירה את הדירה ונוטלת את דמי השכירות לעצמה. בעניין זה יוער, כי הנתבעת העבירה לתובעת סכומי הכסף שלטענת הנתבעת גבתה כשכר דירה, ועל כן צמצמה התובעת טענותיה לעניין הריבית שעל הנתבעת לשלם עבור דמי השכירות שגבתה.

(ג)      הראש השלישי מתייחס לזכויות התובעת בשווי תכשיטיה של מרים, שנמצאו לאחר מותה בכספת בבנק. גם כאן טוענת התובעת, כי היה על אברהם להעביר לה 5/12 משווי התכשיטים (כחלקה על פי צו הירושה שניתן לאחר פטירת מרים), ועל כן החוב הוא חוב של עזבונו ועל הנתבעת שירשה את העזבון לסלקו.

(ד)      הראש הרביעי הוא פיצוי עבור עגמת נפש שנגרמה לתובעת במשך כל השנים, כאשר ידעה סבל ומחסור, בה בשעה שהעובדה שהיא בעלת רכוש הועלמה מעיניה. גם בעניין זה טוענת התובעת, כי מדובר בחוב של העזבון שעל הנתבעת לסלקו בתורת מי שירשה את העזבון.

9.       הנתבעת מכחישה את תביעת התובעת, ולטענתה אין היא חייבת לתובעת דבר, שכן לא נטלה ממנה דבר מה שהיה שייך לה. ככל שהדברים אמורים בחובות שלטענת התובעת עזבונו של אברהם חייב לה, טוענת הנתבעת כי התובעת לא הוכיחה את טענותיה במידה הדרושה, שכן בהתחשב בכך שטענותיה מופנות כלפי עזבון, חל עליה נטל כבד יותר ועליה להוכיח תביעתה בראיות מוצקות.

10.     קודם שאבוא לדון בכל אחד מהראשים שלעיל, מבקש אני להתייחס לעדויותיהן של התובעת מחד גיסא והנתבעת מאידך גיסא.

שתיים הן העדות העיקריות שהופיעו בפני, והן התובעת מחד גיסא והנתבעת מאידך. התובעת עשתה בעדותה רושם אמין, תצהירה נתמך במסמכים ככל שידה השיגה ובחקירתה הנגדית לא סתרה את עצמה. לעומת התובעת, עדות הנתבעת לא הותירה עלי רושם טוב, וניסתה להתגונן בתיאור חיי המסכנות והאלימות המילולית שהיו מנת חלקה במחיצתו של אברהם. אוסיף, כי עדותה של הנתבעת ניתנה במסגרת ראיות התובעת, שכן בהכריזו "אלה עדי" ביקש ב"כ התובעת לדעת מב"כ הנתבעת האם הנתבעת תעיד. מכיוון שב"כ הנתבעת בחר להתחמק ממתן תשובה עניינית, ביקש ב"כ התובע להעיד את הנתבעת כעדה מטעם התובעת. הדברים שהוחלפו בעניין זה בין הצדדים נרשמו בעמ' 35 לפרוטוקול, וניסיון ההתחמקות אינו מדבר בזכותה של הנתבעת.