פסק-דין בתיק א 1096/04

הסכסוך בתמצית

1.         התובע מס' 1 (להלן - 'המנוח') הוא אביו של התובע מס' 2 (להלן - 'התובע'). המנוח היה בעליהן של אדמות בגוש חלב. הוא הלך לעולמו ביום 15.4.1949. בלכתו הותיר אחריו המנוח אישה, שתי בנות, ובן (הוא התובע). ארבעה אלה ירשו, לפי דין, את הונו, ובו אדמות לרוב.

2.         שתי בנותיו של המנוח, משמע אחיותיו של התובע, עזבו את הארץ סמוך לאחר קום המדינה. הנתבע מס' 1 (להלן - 'הנתבע') נטל את הירושה שירשו הבנות מאביהן-המנוח, משמע את חלקן באדמות שהותיר אחריו האב המוריש, משום שראה בהן נפקדות.

3.         תביעת התובע שלפנינו מכוונת לאדמות אלה שנטל לעצמו הנתבע. מבנה הטיעון בתביעתו הוא זה:

ביום מות המנוח, משמע 15.4.1949, ירשו ארבעת יורשיו, ובהן שתי בנותיו, את חלקיהן בעזבונו. ביום 14.11.1949, בטרם עזבו את הארץ ללבנון, משמע בטרם נפקדו מן הארץ, חתמו שתי הבנות על כתב הסתלקות (ת/2) מירושת אביהן - לטובת התובע-אחיהן.

סמוך לאחר מכן הן עזבו את הארץ, והיו לנפקדות. אלא שלנפקדות זו אין דבר וחצי דבר עם האדמות שהן ירשו, ושאותן הן הספיקו להעביר לתובע (באותו כתב הסתלקות)  בטרם עזבו ללבנון.

4.         הנתבע מתגונן מפני התביעה בשלל טענות, בהן טענות סף ובהן טענות לגופה של תביעה. הוא טוען להתיישנות, שיהוי ומעשה בית-דין (משום התדיינויות שקדמו להליך שלפנינו). אחר כך הוא כופר בחתימת האחיות על כתב הסתלקות מן העזבון לטובת התובע, ולחילופין הוא טוען, כי גם אם אמנם נחתם כתב ההסתלקות, החתימה היתה בעת שהאחיות היו נפקדות, שאז להסתלקותן אין כל השלכה ביחס לנכסים, שהנתבע 'ירש' מאביהן במקומן, בשל כך שנכנס לנעליהן בהיותן נפקדות.

מבנה הדיון

5.         אקדים את המאוחר ואציין, כי את תביעת התובע מצאתי לדחות, מטעמים מצטברים אחדים. את הדיון בסכסוך אפתח בפריסת השתלשלות העניינים שקדמה לתביעת התובע, וזו תשמש לנו רקע לדיון. אחר כך ניפנה לבחון אחדות מטענות הסף שהעלה הנתבע, ונמצא אותן ראויות, לפחות בחלקן, ומשום כך יהיה בהן, כל אחת בנפרד, להביא לדחיית התביעה (לפחות בחלקה). אחר כך ניפנה, בחינת למעלה מן הדרוש, לבחון את תביעת התובע לגופה, שאז נשאל האם הוכח, כי האחיות הסתלקו מן העזבון לטובת התובע, ואם הסתלקו - האם עשו כן בעת שהיו נפקדות.

השתלשלות העניינים עובר להגשת התביעה

6.         בשנות השישים למאה החולפת נתקיים הסדר מקרקעין בישוב גוש חלב, ובמסגרתו תבע לעצמו הנתבע את האדמות שירשו האחיות הנפקדות מאביהן. באותו הליך תבע גם התובע זכות באותן אדמות, מכוח הירושה שהוא עצמו ירש מאביו, ומשום שאחיותיו - כך טען - 'ויתרו', משמע הסתלקו לטובתו מעזבון אביהן. הוא טען אותה עת, כי אביו נפטר בשנת 1951, וכי הסתלקותן של אחיותיו לטובתו נעשתה ב'כתב ויתור' שעליו חתמו השתיים בחודש נובמבר 1949.

בפסק הדין מיום 1.12.1963 דחה בית המשפט את עמדת התובע והעניק לנתבע את הזכות בחלקה שנדונה שם.

7.         על פסק הדין בהסדר לא הוגש ערעור, והוא היה לחלוט. והנה בשנת 1988, משמע בחלוף כ-25 שנה, פנה התובע לבית המשפט המחוזי בנצרת וביקש ליתן צו ירושה לאביו המנוח. עתה הוא טען בבקשתו, כי אביו נפטר ביום 14.11.1949, ולא ב-1951, כפי שטען בהליכי ההסדר, וביקש כי כך יקבע אמנם בית המשפט, במסגרת ההליך ליתן צו הירושה. הנתבע, שהיה צד להתדיינות זו, התנגד לבקשה לשנות ממועד פטירת האב כשהוא טוען, כי הבקשה לשינוי מועד הפטירה נועדה לתקוף בדרך עקיפה את פסק הדין שניתן בהליכי ההסדר. ביום 1.3.1989 ניתן צו ירושה למנוח, ובו חולק העזבון בין ארבעת היורשים (התובע, אמו ואחיותיו), מתוך קביעה, שחלקיהן של האחיות ילכו לנתבע. הצו ניתן לפי הסכמה אליה הגיעו בעלי הדין.  מועד הפטירה נקבע לשנת 1951, משמע בקשת התובע לקבוע אותו לשנת 1949 נדחתה.

8.         חלפו להן עוד כ-12 שנה, וביום 9.4.2001 הגיש התובע בקשה לבית משפט זה ובה ביקש לקבוע, כי אביו נפטר ביום 15.4.1949. נזכיר שוב, כי בהליך ההסדר משנת 1963 הוא טען, כי אביו נפטר בשנת 1951, בבקשתו ליתן צו ירושה משנת 1987 הוא טען, כי אביו נפטר ביום 14.11.1949, והנה עתה - משמע בבקשתו משנת 2001 - הוא טען, כי אביו נפטר ביום 15.4.1949. בכל אחת משלוש ההזדמנויות הוא הצהיר בפני בית המשפט, כי הוא יודע ידיעה אישית את מועד הפטירה של האב.

9.         בקשתו הנ"ל של התובע משנת 2001 נדונה בפניי, ונדחתה. התובע השיג על ההחלטה, בערעור שהגיש לבית המשפט העליון. במסגרת הדיון בערעור הסכימו בעלי הדין לאמץ את יום 15.4.1949 כיום הפטירה.

10.        לאחר כל הדברים הללו הגיש התובע את תביעתו הנוכחית, ועל תוכנה, כמו על מבנה הטיעון שלה עמדנו למעלה. היא נועדה להביא לידי כך, שהאדמות שהוריש אביו לאחיותיו תהיינה שלו, על שום כך שבעת שהירושה נפלה לידיהן הן טרם עזבו ללבנון, והן העבירו את האדמות לידיו באותו כתב הסתלקות בחודש נובמבר 1949, משמע כחצי שנה לאחר מות אביהן, וזמן קצר לפני שעזבו ללבנון.

11.        לאחר שפרסנו את שפרסנו, ניפנה עתה לטענות הסף שהעלה הנתבע.

התיישנות

12.        כפי שעולה ממבנה הטיעון שבתביעת התובע, אחיותיו העבירו לידיו, בכתב ההסתלקות, את האדמות שירשו מהאב-המנוח. כעבור זמן נטל הנתבע לידיו את האדמות (ואחר כך העביר אותן לרשות הפיתוח, שהעבירה חלק מהן לצדדים רביעיים). נטילה זו, שהתובע טוען כי לא היתה כדין (על שום שהאחיות לא היו נפקדות בעת שהסתלקו לטובתו מהעזבון), הקימה לו, לתובע, עילת תביעה. רוצה לומר, מעת שניטלו האדמות בידי הנתבע קמה לתובע עילה לתבוע את השבת האדמות, מתוך שישכנע, כי אחיותיו לא היו נפקדות בעת שהסתלקו לטובתו מן העזבון.