פסק-דין בתיק א 1096/03

1.                  זהו פסק דין בתביעת התובעת למתן צו מניעה קבוע, ולסילוק יד, נגד הנתבעים המחזיקים במקרקעין מוסדרים הידועים כגוש 10008304 חלקה 1, גוש 10008401 חלקה 1 וגוש 10008701 חלקה 1, בשטח של כ - 400 דונם (להלן: "המקרקעין"), סמוך לישוב ערערה בנגב, והרשומים על שם התובעת בלשכת רישום המקרקעין.

הוחלט לקבל את התביעה, ולהלן הנימוקים.

2.                  התביעה הוגשה נגד שלושת הנתבעים, ואולם ביום 24.4.06 ניתן בהסכמה פסק דין נגד הנתבע מס' 2. ביום 20.1.03, נדחתה בקשת התובעת, ליתן צו מניעה זמני שיאסור על הנתבעים כניסה למקרקעין ועיבודם, עד מתן פסק הדין. יוער, כי התיק הועבר לטיפולי בשנת 2006.

3.                  לטענת התובעת, פלשו הנתבעים למקרקעין האמורים בפלישה טריה, במהלך חודש דצמבר 2002, החלו לעבד אותם, והקימו בהם מבנה. לטענת התובעת, פלשו הנתבעים למקרקעין כשנה קודם לכן, במהלך חודש נובמבר 2001, ואז הוגשה תלונה במשטרת ישראל, ולאחריה רוסס השטח ע"י התובעת.

לטענת התובעת, נחתם ביום 24.5.96 הסכם בין התובעת ובין הנתבע מס' 2, לפיו תועבר החזקה במקרקעין לידי התובעת, וישולם לנתבע מס' 2 פיצוי בסך 309,000 ש"ח. הנתבע 2 קיבל התמורה, פינה המקרקעין והעביר את החזקה בהם לידי התובעת. לטענת התובעת, היות שמדובר במקרקעין מוסדרים הרשומים על שם התובעת כעולה מנסחי הרישום שהוגשו, הרי נוכח הוראות סעיף 159 לחוק המקרקעין התשכ"ט - 1969, אין התיישנות במקרקעין אלה, ונוכח הוראות סעיף 161 לחוק המקרקעין, הרי  שלא מוקנות לנתבעים זכויות שביושר במקרקעין האמורים. עוד טענה התובעת, כי גם אילו היו למי מהנתבעים זכויות כל שהן במקרקעין בעבר, הרי שאלה בוטלו עם רישום המקרקעין לאחר הסדר, מכח הוראות סעיף 81 לפקודת הסדר זכויות במקרקעין (נוסח חדש) תשכ"ט 1969, וסעיף 125 לחוק המקרקעין.

4.               הנתבעים מס' 1 ו-3 טענו בכתב הגנתם, כי הנתבע 1 שהינו אבי הנתבעים 2 ו - 3, מחזיק בחלק מהמקרקעין ברציפות, מאז תחילת שנות החמישים של המאה ה - 20. לטענתם נמסרו המקרקעין לנתבע מס' 1 בתחילת שנות החמישים, מאת גיסו המנוח - סלימאן עיד אבו סבייח, אשר לטענתם החזיק ועיבד את המקרקעין, במשך שנים רבות לפני כן. לטענת הנתבעים, רוססו גידולי הנתבעים במקרקעין ע"י התובעת, בניגוד לחוק, ללא התראה וללא פנייה מוקדמת למי מהנתבעים. לטענת הנתבעים 1 ו-3, התוודה בפניהם הנתבע מס' 2, על כך שביקש את נציגי המינהלת, להסתיר את דבר ההסכם האמור מפני בני משפחתו, ובפרט מאביו - הנתבע 1. לטענתם, נענו נציגי המינהלת לבקשתו, וביקשו שיפעל ללא ידיעת הנתבעים להחתמת צד ג', על הסכמים פיקטיביים לעיבוד המקרקעין. לטענת הנתבעים, הנתבע 2 לא היה מעולם בעל זכויות במקרקעין, ולא התמנה לייצג את הנתבעים בהליכים כלשהם, הנוגעים למקרקעין.

הנתבעים טענו, כי התובעת נהגה בניגוד לנהליה היא, כשהגיעה לפשרה עם הנתבע מס' 2, ללא ידיעת אבי המשפחה.

לטענת הנתבעים, יש להם זכויות במקרקעין מכח חזקה נוגדת רבת שנים, או כבני רשות במקרקעין, כאשר בנסיבות העניין מדובר ברשות בלתי הדירה לשימוש במקרקעין. לחילופין טענו, כי יש להתנות הפינוי בתשלום פיצויים ראויים. עוד טענו, כי הופלו לרעה לעומת הנתבע מס' 1.

יצויין, כי הנתבע מס' 2 אישר בכתב הגנתו בין היתר, כי נכרת בינו ובין התובע הסכם, וכי המקרקעין נמסרו על ידו לתובעים, לאחר עריכת הסכם, כשהם פנויים מכל אדם וחפץ.

5.                  מטעם התובעת העידו עובדי מנהל מקרקעי ישראל, אביחי מדמוני, רון לב וערן ראובני.

העד אביחי מדמוני, אשר היה בזמנים הרלוונטיים, פקח ביחידה לפיקוח בשטחים הפתוחים  במנהל מקרקעי ישראל, העיד בין היתר, כי בחודש דצמבר 2002 במהלך סיורו באזור בו מצויים המקרקעין, יחד עם פקח נוסף בשם רון לב, התברר לו כי הנתבע 1 יחד עם בניו הנתבעים 2 ו-3, פלשו למקרקעין בפלישה טריה, והחלו בהכשרתם לזריעה. לדבריו, ידע כי המדובר בנתבעים, שכן פלשו למקרקעין כשנה קודם לכן, במהלך חודש נובמבר 2001. לדבריו, הוצבו במקרקעין שלטי התראה של התובעת, נמסרה לנתבע מס' 2 התראה על פלישה למקרקעי-המדינה, הוגשה נגדו תלונה במשטרת ישראל, בגין פלישה טריה, ולאחר מכן, רוסס השטח.

      העד רון לב, אשר גם הוא היה בזמנים הרלוונטיים, פקח ביחידה לפיקוח בשטחים הפתוחים, אישר את דברי מר מדמוני, וכן העיד בין היתר, כי הוא אשר טיפל בפלישה הראשונה מחודש נובמבר 2001, וערך דו"ח בגין פלישה זו. מר לב העיד, כי ידע שהנתבעים הם שפלשו למקרקעין בפלישה טריה, משיחות שקיים עם הנתבעים. 

      העד ערן ראובני, שהינו הממונה על פשרות במינהלה לקידום הבדואים, במינהל מקרקעי ישראל מחוז דרום, העיד בין היתר, כי מתיק החכרת המקרקעין במינהלת עולה, כי המקרקעין הושכרו ע"י המינהלת בהשכרה שנתית עונתית, לצורך עיבודים חקלאיים, למר סלימאן עיד אבו סבייח, החל משנת 1963 ועד לשנת 1978. בין השנים 1978-1988, לא הוחכרו המקרקעין האמורים. בשנים 1988-1990, הוחכרו המקרקעין בחוזי חכירה חד שנתיים עונתיים, לרעייתו של מר סלימאן עיד אבו סבייח, הגב' פאטמה אבו סבייח, ולבנו מר עיד סלימאן אבו סבייח. העתקי החוזים האמורים, צורפו לתצהיר העד. בתיק נמצא גם מכתבו של מר אלי עצמון משנת 1983, בו ציין כי החוכר סלימאן עיד אבו סבייח, טען לבעלות על המקרקעין האמורים. מר ראובני ציין, כי לא הוגש תזכיר תביעה ביחס למקרקעין.

מר ראובני העיד, כי על מנת שהמדינה תוכל לשוב ולתפוס החזקה במקרקעין, ועל אף שלטענת התובעת, לא החזיק הנתבע מס' 2 במקרקעין במשך 15 שנים רצופות, כנדרש בהחלטת מועצת מקרקעי ישראל מספר 585, ניהלה המינהלת מו"מ עם הנתבע מס' 2. העד העיד, כי הנתבע מס' 2 פנה אל המינהלת בכתב לראשונה, במכתבו מיום 14.11.95. למכתבו זה, צורפו תצהירי השיח'ים מוחמד עלי קרינאת וצאלח אבו ג'אמע, ותצהירי מחזיקי חלקות סמכות מר אברהים אל עול ומר מחמד אלרחאלה, אשר כולם הצהירו, כי המקרקעין היו בחזרתו של מר סלימאן אבו סבייח עד לשנת 1970 ומאז הוחזקו ע"י הנתבע מס' 2, עלי אבו סבייח. העד העיד, כי בהסתמך על מסמכים אלה, אושר ושולם הפיצוי המוסכם. העתקי המכתב והתצהירים האמורים צורפו לתצהיר העד.

בתצהיר עדותו הראשית של מר ראובני, העיד בין היתר: "אני נפגשתי אישית במשך התקופה האמורה עם הנתבעים מספר פעמים במקום מגוריהם ונושא הפשרה האמורה בעניין המקרקעין דובר עם כולם. הן עם עלי והן עם אחיו ואביו. מעולם לא טענו הנתבע מס' 1 האב או הנתבע מס' 3 האח, כי הם בעלי החזקה במקרקעין, ותמיד דובר על הסדר פשרה עם הנתבע מס' 2, בהתאם לתצהיר שמסר בתמיכתו לטענתו, כפי שהבהרתי לעיל". בחקירתו הנגדית, חזר והעיד, כי נפגש ושוחח עם בני המשפחה, לרבות הנתבעים מספר 1 ו - 3, ולדבריו: "הודענו לנתבע מס' 1 שאנו עומדים לשלם פיצויים לנתבע מס' 2 בגין הקרקע נשוא התביעה".

עוד העיד מר ראובני, כי לאחר חתימת הסכם הפשרה, הושכרו המקרקעין בשכירות חקלאית עונתית, לשיח' חליל אבו ג'ועייד על פי הסכם מיום 30.10.96. עם סיום עונת ההחכרה האמורה, פנה הנתבע מס' 2 יחד עם אח נוסף אל מר ראובני, וביקשו להמנע מהמשך ההחכרה למר אבו ג'ועייד, שכן הדבר מקשה עליהם להגיע לפשרה נוספת במקרקעין אחרים, הסמוכים לשכונה מס' 3 בערוער, נוכח עמדת אביהם. לטענת מר ראובני, בשל בקשתם האמורה, המליץ להחכיר המקרקעין לבן אחר של הנתבע מס' 1.  לטענתו, במהלך שנת 1999 חיפשה מועצת ערוער מקום להקמת אתר פסולת, וחלק מהמקרקעין, הוצע למועצה לשימוש זה. לדברי מר ראובני, ידעו הנתבעים כולם, על התוכנית האמורה, ובכללם אבי המשפחה - הנתבע 1 - אשר הגיע באקראי למקום בעת מדידת השטח. לטענת מר ראובני, שוחח פעמים רבות עם הנתבע 1, אך מעולם לא טען, כי החזיק במקרקעין והוא זכאי לפיצוי בגינם. מר ראובני העיד, כי לא היתה סטיה מנהלי המינהלת בטיפול במקרקעין.

6.                  מטעם הנתבעים 1 ו-3 העידו, הנתבע מס' 1 עצמו, מר סולימאן אבו סבייח, שהינו מכר של הנתבע מס' 1, ומר אלי עצמון, אשר העיד על נהלי מנהלת הבדואים.

            הנתבע 1 חזר בתצהיר עדותו הראשית על טענותיו בכתב הגנתו.

עם זאת, בחקירתו הנגדית, הכחיש חתימתו על התצהיר והעיד: "כאשר חתמתי על התצהיר, לא הקריאו לי אותו. אני לא יודע מה כתוב בתצהיר. אני לא חתמתי עליו...".