פסק-דין בתיק א 10959/04

1. ביום 23.4.01 הלכה התובעת על מדרכה בדרך לביתה ונפלה על מדרכה שבורה. כתוצאה מנפילתה נגרם לה שבר בקרסול ימין. הנתבעת, הינה עירית ראשון לציון, הרשות המקומית שבתחומה אירעה התאונה, ואשר לטענת התובעת עוולה כלפיה ברשלנות, באשר לא דאגה לתיקון המדרכה ולתחזוקה תקינה שלה.

הנתבעת חלקה על אחריותה לתאונה, בין השאר, בטענה כי המדרכה בה נפלה התובעת שייכת לדיירים ומצויה באחזקתם. הנתבעת לא הביאה כל ראיה להוכחת טענתה, ולמעשה הסתפקה בחקירתה הנגדית של התובעת על תצהירה.

2. שאלת האחריות

גרסתה של התובעת לאירוע התאונה, כפי שעולה מתצהיר העדות הראשית שהגישה הינה כי ביום 23.4.01, בשעות הצהרים, שבה לביתה שברחוב פיק"א 3 בראשון לציון. בסמוך לביתה הייתה המדרכה שבורה, זרועה אבנים מפוזרות ומכשולים (סעיף 8 לתצהיר), והתובעת מעדה עליהם.

התובעת צרפה לתצהירה תמונות שצולמו מיד בסמוך לאחר התאונה (נספח ב' לתצהיר). מן התמונות עולה, כי מדובר בשטח המיועד למדרכה, והוא מהווה המשך ישיר של מדרכה העשויה מאבנים משולבות. האזור בו נפלה התובעת לפי עדותה, מצוי בסמוך לבניין שהיה בשלבי בנייה. מול הבניין שהיה בשלבי בניה לא הייתה כלל מדרכה והמקום המיועד למדרכה היה שטח אדמה זרוע אבנים ופסולת בנייה. בהמשכו היה קטע שבו חלק מן האבנים המשולבות במדרכה היה חסר ואחר כך החלה המדרכה המסודרת. התובעת נתבקשה לסמן את המקום המדויק של הנפילה, והיא ציינה את הנקודה שבה מסתיים הקטע החולי, במקום שבו חלק מן האבנים היה חסר ומתחילה המדרכה המשולבת המסודרת (עמ' 9 שורה 6).

על פי עדותה, התובעת צעדה מכיוון השטח החולי לעבר שטח המדרכה המסודרת, ולאחר שעברה את כל השטח החולי, כשרגלה הייתה חלקה על אבני המדרכה וחלקה בחול, בשל הבדלי הגובה, מעדה ונפלה.

הנתבעת נתלית בכך, שבסעיף 10 לתצהירה ציינה התובעת כי היה במקום "בור שלא כוסה בשום דרך שהיא" וכי גם בתעודת השחרור מבית החולים נרשם "מעדה לבור בעת ההליכה", והגרסה כי נפלה במדרכה הופיעה לראשונה רק בעדותה, שהינה עדות יחידה שלא נתמכה בכל עדות נוספת.

אין בדברים אלו כדי להחליש את עדותה של התובעת. מעדותה ניכר כי העברית אינה שגורה על פיה של התובעת על בוריה. בחקירתה הנגדית הסבירה התובעת היטב בלשונה, את השימוש במונח "בור": "זה נראה בתמונה כאילו שזה חול, זה נראה כמו חול. לי זה נראה כמו בור, אני לא יודעת כל כך טוב עברית, וכאשר הרגל עומדת בחלקה על הלבנים ובחלקה על החול - זה כמו בור, יש הבדל בגובה". לטענתה, בחדר המיון אמרה כי נפלה במדרכה, ובשל הכאבים העזים שסבלה, לא התפנתה לבדוק מה כתבו בתעודת השחרור מבית החולים (עמ' 12 שורה 24).

3. עדותה של התובעת עשתה עלי רושם מהימן. התובעת הצליחה להבהיר בצורה ברורה היכן וכיצד נפלה. לא יכול להיות ספק, כי מדובר בשטח המיועד למדרכה ציבורית ועל כן הינו בתחום אחריותה של הנתבעת, וטוב עשתה הנתבעת שזנחה את טענתה כפי שהופיעה בכתב הגנתה, כי המקום שבו נפלה התובעת היה שטח פרטי בחזקת הדיירים. במקום בו נפלה התובעת, המדרכה לא הייתה שלמה וחסרו אבנים משולבות במרכז המדרכה. ללא ספק, הדבר מהווה מפגע להולכי הרגל.

אינני מקבלת את עמדתה של ב"כ הנתבעת, כי על התובעת היה לסטות מן השטח המיועד למדרכה ולרדת לכביש. אף שמדובר ברחוב צדדי ושקט יחסי, חונות מכוניות משני הצדדים, ויש תנועה של מכוניות הנוסעות לחנות הסופרסנטר הסמוכה. כך, שאין לדרוש מן התובעת כי תסכן את חייה בהליכה באמצע הכביש, כדי להימנע מהליכה בשטח המיועד למדרכה, שהיה פגום.

יחד עם זאת, אי אפשר להימנע מלייחס לתובעת גם כן רשלנות תורמת. התובעת הייתה ערה למפגע שבשטח המדרכה, שכן מדובר במקום הסמוך לביתה והיא עברה בו מידי יום. התובעת אף העידה כי השכנים העירו לא פעם לאנשים שעבדו במקום "שהיה שם בלגן, שזה לא בסדר" כלשונה (עמ' 9 שורה 22). התובעת הייתה צריכה להיות ערה לכך כי הצבת הרגל בחלקה על האבן המשולבת ובחלקה על החול, כאשר יש הפרשי גובה ביניהם, עלולה לפגוע ביציבותה. לפיכך, היה עליה לנקוט משנה זהירות בעברה בשטח שבו המדרכה הייתה שבורה וחסרה.

הנני מעריכה את תרומת הרשלנות של התובעת לתאונה ב-20%.

4.                 הנכות

לתובעת נגרם שבר מלאולרי בקרסול ימין. היא טופלה בבית החולים "אסף הרופא". בטיפול הראשוני נעשה שחזור וקיבוע חיצוני ולאחר שבוע הוחלט על ניתוח וקיבוע פנימי. בתאריך 3.1.03 בוצע ניתוח נוסף להרחקת חלק מן המקבעים הפנימיים.

הן התובעת והן הנתבעת הגישו חוות דעת רפואיות מטעמן: מטעם התובעת הוגשה חוות דעתו של ד"ר ברש, אשר העריך את נכותה של התובעת בשיעור 15%. מטעם הנתבעת הוגשה חוות דעתו של פרופ' נרובאי, אשר העריך את נכותה של התובעת בשיעור 5%.

ד"ר בלנקשטיין, שמונה כמומחה מטעם בית המשפט, מצא כי קיימת הגבלה בחלק מטווח התנועות של הקרסול, בהרמה, הורדה ובתנועות האינברזיה ואברזיה, ובנוסף נותרו צלקות באספקט הלטרלי והמדיאלי, עם רגישות מעטה ללחץ. ד"ר בלנקשטיין העריך את נכותה של התובעת בשיעור 10% לפי סעיף 35(1)(ב) לתקנות הביטוח לאומי.

המומחים מטעם הצדדים לא זומנו לחקירה, וגם ד"ר בלנקשטיין לא זומן לחקירה. הצדדים התייחסו בסיכומיהם רק לקביעתו של ד"ר בלנקשטיין. בנסיבות אלו, אינני רואה כל מניעה שלא לאמץ את חוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט, והנני קובעת כי לתובעת נותרה נכות רפואית בשיעור 10% כתוצאה מן התאונה.

5.         הנזק

            התובעת בעלת תואר שני בהנדסת בניין מארץ מוצאה. עם עלייתה, ובגלל קשיי השפה, עבדה תחילה בעבודות מזדמנות ובחודש 9/99 התקבלה לקורס להסבת אקדמאים לתחום הסיעוד. התובעת החלה ללמוד בבית הספר לסיעוד בבית החולים "אסף הרופא" ביום 5.9.99 ועמדה לסיים את לימודיה בחודש 9/01. התאונה ארעה לקראת סוף הלימודים. אין חולק כי בזמן הלימודים התובעת לא עבדה ולא הייתה לה הכנסה מגורם כלשהו (עמ' 11 שורה 20).