פסק-דין בתיק א 10913/00

1.         התובעת ילידת שנת 1977 נפגעה לטענתה בתאונת דרכים ביום 4.7.98 בעת שהיתה רכובה על אופנוע שהיה נהוג בידי הנתבע 1, אשר השימוש בו היה מבוטח בידי הנתבעת 2.

הנתבעת 2 בכתב ההגנה הכחישה החבות ובמהלך הדיונים המקדמיים חלקה על עצם ארוע התאונה כנראה בשל חברותם הקרובה של התובעת והנתבע 1.

בית המשפט מינה אורטופד מטעמו, את ד"ר אמנון ישראל, אשר בחוות דעתו קבע כי לתובעת נותרה תסמונת כאב על רקע חבלה נרחבת לרקמת העצם שהחלימה, עם פגיעה קלה שנותרה ביציבות הפוסטרולטרלית של הברך אך עם עדות לתפקוד סביר של הברך.

בהתאם לכך קבע כי לתובעת היה אובדן כושר מלא למשך 7 חודשים, ומעבר לאותה תקופה, נכות אורטופדית זמנית למשך 6 חודשים לפי סעיף  35(1) ב' 3 (מותאם) בשיעור 15% שהוא משך זמן ההחלמה הסביר לפגיעה בצקתית ברקמת העצם.

מעבר לכך, נכות צמיתה עקב תסמונת כאב מלווה בחוסר יציבות קלה ללא מדדים אובייקטיביים להפרעה תפקודית לפי סעיף 48(2)ב' בשיעור 8% (מותאם).

2.         התובעת טוענת כי מאז התאונה הינה סובלת מכאבים עם הגבלות תנועה בברך ימין. כתוצאה מכך אינה יכולה לרוץ, מתקשה בהליכה, אינה מסוגלת לעמוד על רגליה יותר מ- 10 דקות וסובלת מכאבי גב.

התובעת טוענת בתצהירה ובעדותה כי היא מוגבלת במקצועה כצלמת עיתונות שטח בשל הפגיעה בברכה הימנית. לטענתה עבודתה כרוכה בהליכה מרובה והתרוצצויות ובשל תיפקודה הלקוי אין היא יכולה לעבוד כעצמאית וליטול עבודות נוספות. כדוגמא: בחתונות, המדובר הוא בליווי בני הזוג במשך שעות, אף אחרי חצות. כתוצאה מהפגיעה היא מעדיפה לעשות עבודות כאלה פעמיים שלוש בחודש.

3.         התובעת מבקשת כי ביהמ"ש יקבע, כי נכותה התפקודית מגעת 20 אחוז, או לחילופין, להפעיל את תקנה 15, ולהגדיל נכותה ב-50 אחוז, ולהעמיד את נכותה על שיעור 12 אחוז.

באשר להפסד שכרה בעבר טוענת התובעת, כי בעבודתה בהיכל התרבות העירוני בנתניה, השתכרה סך של 2,300 ש"ח לחודש בממוצע, כאשר הוא משוערך להיום, מגיעה לסך 3600 ש"ח. את הפסדיה העריכה בסך של כ-25,000 ש"ח .

בתקופת נכותה הזמנית עבדה התובעת כצלמת בעיתון מעריב, וזאת ממרץ עד אוגוסט 1999. לדבריה הייתה אמורה להשתכר כ-5,000 ש"ח לחודש, כפי שהשתכרה מחודש יוני 99' ואילך. הפסדיה בתקופת נכותה הזמנית למשך חצי שנה נוספת עומדת היא ב-  33,000 ש"ח.

התובעת מבקשת שבית המשפט יגזור משכרה השנתי בשנים 2000 - 2003 את הפסדה לפי שיעור הנכות התפקודית וכך גם לעתיד.

בתקופת מוגבלותה, אף לפני הניתוח, טוענת התובעת כי נעזרה בידי הוריה וצדדים שלישיים אחרים וזאת עד חודשיים שלושה לאחר הניתוח.  הוריה עובדים מהבוקר עד  5 אחר הצהרים וכך אימה נאלצה לרחוץ אותה והיא כל העת הייתה חייבת לשמור על רגל ישרה. את עזרת צד ג', אומדת התובעת בשיעור של 30,000 ש"ח.

באשר להוצאת הנסיעה מציינת התובעת, כי נאלצה לנסוע במוניות, על מנת להגיע למקומות שונים ולטיפולים רפואיים. את הוצאות אלה אומדת היא בסך של 7,000 ש"ח.

הפזיותרפיה הייתה כמעט כל יום מיומיים, והיא נאלצה לנסוע במונית מרח' הגיבור האלמוני למרכז יד אליהו. להערכתה כל נסיעה עלתה כ-15 ש"ח, ובסך הכל, מבקשת היא 7,000 ש"ח. את ההוצאות הרפואיות בעבר, אומדת התובעת בסך של 5,000 ש"ח.

באשר להפסד שכר לעתיד, טוענת התובעת כי התאונה הפחיתה את רמת הכנסותיה ובמועד שמיעת העדויות מגיע שכרה לכ-7,476 ש"ח. את כושר השתכרותה אלמלא התאונה אומדת היא על -12,000 ש"ח לחודש ומסכום זה יש לגזור את הפסדיה לפי שיעור נכות של 20 אחוז.

לדברי התובעת בגלל התאונה אין היא יכולה לצלם אירועים פרטיים והיא דוחה עבודות ומצלמת אירועים פרטיים פעמיים שלוש בחודש בלבד. 

באשר לעזרת צד ג' לעתיד טוענת התובעת כי בשל פגיעתה נזקקת היא לעזרת צג ג' לצורך קניות, הרמת משאות (תיקי מצלמה ואביזרים), ואינה מסוגלת לבצע את עבודות הבית כפי שהיה טרם התאונה, ולכן מבקשת היא בגין עזרת צד ג' לפחות סך של 150 ש"ח לשבוע.

הוצאותיה הרפואיות לעתיד הינן בשל הצורך להיעזר במשככי כאבים, ועם חלוף השנים בוודאי יתגברו כאביה, ואת הוצאות אלה אומדת התובעת בסך 10,000 ש"ח.

התובעת מבקשת כי בית המשפט יאמוד את הכאב וסבל בשיעור 10 אחוזים.