פסק-דין בתיק א 10876/07

1.       לפני תביעה על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות הדרכים התשל"ה 1975 (להלן: "החוק"). התובע יליד 20.12.54 נפגע לטענתו ביום 8.1.00 בתאונת "פגע וברח" בעודו הולך רגל על ידי רכב חולף שזהות נהג הרכב לא הייתה ידועה לו. יש לציין כי התובע הגיש תביעתו כחמישה ימים לפני תום ההתיישנות ביום 4.1.07.

2.       הנתבעת הכחישה חבותה על פי החוק וטענה כי יש לדחות התביעה מכמה נימוקים: ראשית עצם קרות התאונה מוטלת בספק וכך גם אמינותו של התובע ביחס לגרסתו. שנית, יש לדחות התביעה בהתאם לדוח המשטרה אשר ציין את פרטי הנהג הפוגע ואת מספר הרכב ולפיכך אין כל בסיס לחבותה של הנתבעת על פי החוק.

3.       לאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים בקדם המשפט מיום 24.9.07 החלטתי לפצל הדיון כך שפסק דין זה יעסוק בשאלה העובדתית והמשפטית בדבר חבותה של הנתבעת ורק לאחר מכן אדון בשאלת הנכות ושיעור הנזק.

ד י ו ן :

4.       התובע העיד בחקירתו על נסיבות התאונה וציין כי לאחר שהרכב פגע בו נכנס לרכב הפוגע, נסע כמה מטרים, ביקש מהנהג לצאת מהרכב בכדי להקיא ובזמן שהקיא הנהג הפוגע ברח. (עמ' 8 ש' 1-6) ולאחר כמה דקות ובאקראי עברה במקום ניידת משטרה אשר הבחינה בתובע חבול ועל כן תחקרה אותו על דבר התאונה הן במקום התאונה והן בבית החולים לאחר שהובהל על ידי מד"א על פי קריאת המשטרה (עמ' 13 ש' 6-10). התובע ציין כי בעת שתחקרה אותו המשטרה במקום התאונה מסר להם פתק בו כתב את מספר הרכב (עמ' 8 ש' 14-17).

5.       הנתבעת הגישה העתק מדו"ח הפעולה שנערך במקום על ידי המשטרה (נ/6) לפיו ציין השוטר כי: "...הפצוע מסר לנו כי הרכב שפגע בו מ.ר. 5799505 נבדק שייך לקרול דב משפיים...". לאחר הדו"ח הראשוני שנגבה כאמור במקום התאונה, תוחקר התובע גם בבית החולים בלינסון באותו יום, שם ציין בפני השוטר בדו"ח (נ/3) את תיאור הנהג הפוגע ואת העובדה כי יכול היה לזהות אותו וכן את סוג הרכב וצבעו- פיאט אונו לבנה.

6.       הנתבעת טוענת כי  מבטחת הרכב הנה חברת הביטוח "אריה" והסיבה העיקרית בגינה לא הוגשה התביעה כנגד המבטחת של הרכב היא הסתרת פרטי הדוחות של התובע וכאשר התברר לבא כוחו את פרטי המבטחת האמיתית מתשובת הנתבעת בתכתובת מיום 22.1.07 הרי אז התיישנה התביעה כנגד המבטחת.

7.       לעניין זה טוען התובע בסיכומיו כי התובע פעל לאיתור הנהג הפוגע ככל יכולתו, העביר פתק למשטרת ישראל עם חלקי מספר הרכב שפגע בו, שיתף פעולה ומסר עדותו במשטרה, על פי הנמסר לו מאת משטרת ישראל לא עלה בידיהם לאתר את הנהג הפוגע. התובע לא נשאל על פעולה נוספת ולפיכך זכאי הוא לפיצויים על פי החוק. התובע מציג בסיכומיו רשימה ענפה של פסקי דין בהן התייחסו הערכאות השונות על טיבו של מבחן ה"שקידה הסבירה" ולפיהם במקרים בהם לא ידוע הנהג הפוגע ויש קושי לאתרו אין לשלול הפיצויים מהנפגע אך בשל כך.

8.       סבורני כי יש מקום לקבל את טענת הנתבעת לעניין זה, נסיבות המקרה אף מורות כי אין מקום להפעיל את מערכת האיזונים במבחן השקידה הסבירה שכן מוסר פרטי הנהג הפוגע, תיאורו ורכבו היה התובע עצמו, בכתב, למשטרת ישראל כבר במקום האירוע.

9.       מבחן השקידה הסבירה נקבע על ידי כבוד השופט לוין בפס"ד קרנית(ע"א 502/84 קרנית נגד הורוביץ פ"ד מא' 1, 542), כדעת יחיד וכאמרת אגב לפיו יש לאבחן על פי נסיבות המקרה את התנהגותו של הנפגע לאיתור הנהג הפוגע מיום התאונה ואילך, באופן שאם יוחלט כי נפלה רשלנות בהתנהגותו הרי כי ניתן יהיה לשלול ממנו את הפיצויים.

10.   על פי המבחן הרי שיש תחילה לבחון האם הנפגע הוכיח כי זהות הנהג הפוגע לא הייתה ידועה לו ואם יעשה כן הנטל עובר לנתבעת ועליה להוכיח כי מדובר בנפגע אשם בהתנהגותו המצדיקה את שלילת הפיצוי כאמור. באשר למידת האשם הנדרשת הרי המדובר לאור פסיקה מחוזית בדרגת אשם גבוהה מאד אף מעבר לרשלנות רבתי.

11.   בנסיבות המקרה דנן הוכח כאמור כי התובע ידע ביום התאונה את פרטי הנהג הפוגע ואף טרח לכתוב אותם על גבי פתק ולמסור אותם למשטרת ישראל דקות לאחר האירוע. כמו כן בעדותו השנייה בפני משטרת ישראל טרח וציין את פרטי הרכב ואת מראהו החיצוני של הנהג. לפיכך אין אף צורף לעבור לשלב השני של המבחן על פי חקירתו של התובע עצמו בבית המשפט שכן כל שנדרש ממנו לעשות היה לברר מול גורמי המשטרה את זהות הנהג הפוגע שאף שמו צוין בדוח המשטרה, וזאת במהלך של התקופה שבין קרות התאונה ועד להגשת התביעה כמעט שבע שנים.

12.   התובע אמנם פונה לבית החולים וככל העולה מטופס חדר המיון נפגע אולם בעקבות פגיעתו זו לא אושפז לתקופה ארוכה עובדה המלמדת כי יכול היה התובע לשוב ולדרוש בדבר זהות הנהג הפוגע בשנית. בנסיבות אלו אני סבור כי נפל פגם בהתנהגותו של התובע בכך שלא בירר את זהות המבטחת בטרם הגיש את תביעתו ואף לא תבע בנוסף את הנהג עצמו.

13.   בסיכומו של דבר עולה כי התובע נפגע בתאונת דרכים (על אף הסתירות הרבות אותן מפרטת הנתבעת אני מוצא כי אירוע התאונה התרחש, לאור קיומם של דוחות המשטרה, העדויות שנגבו במקום האירוע ובבית החולים, לאור אבחנתו בבית החולים ולאור עדותו בבית המשפט של התובע). איני סבור כי עברו הפלילי העשיר של התובע ועצם היותו נרקומן די בהם בכדי לשלול את קיומה של תאונת הדרכים. אולם התובע ידע ביום האירוע, ככל העולה מהראיות שהוגשו ומעדותו שלו בפניי, את זהות הנהג הפוגע ולא שכנע בבית המשפט כי עשה ככל העולה בידיו בכדי להגיש התביעה בפני הגורם הנכון אלא הסתפק להגיש התביעה אך כנגד הנתבעת.

14.   פרשנות של מבחן השקידה הסבירה עולה מקום בו הייתה ידועה זהותו של הנהג הפוגע ואילו במקרה דנן הוכח כי זהותו ומספר רכבו היו ידועים אולם לא הוכח על ידי התובע כי עשה מאמץ לאתר את חברת הביטוח של הרכב או לתבוע את הנהג עצמו עליו דיווח בפני משטרת ישראל.

15.   בהתאם לנסיבות האמורות התביעה כנגד  קרנית נדחית. התובע ישא בהוצאות המשפט שנגרמו לקרנית ובשכר טרחת עו"ד בשיעור של  5,000 ש"ח בצירוף מע"מ כחוק. הסכומים ישאו הפרשי ריבית והצמדה מיום מתן פס"ד ועד ליום התשלום בפועל.

זכות ערעור לביהמ"ש המחוזי תוך 45 ימים מיום קבלת פסה"ד.

המזכירות תעביר עותק מפסק הדין למשרדי ב"כ הצדדים, בדואר רשום.

ניתן היום, ל' באב, תשס"ח (31 באוגוסט 2008), בהעדר הצדדים.