פסק-דין בתיק א 10873/08

בפני תביעה כספית לתשלום סך של 20,912  ש"ח. 

 ארנון גרפי (להלן: "התובע"),הינו עו"ד במקצועו אשר בזמנים הרלוונטיים העניק שירותים משפטיים בהתאם להסכם שכר טרחה אשר נחתם ביום 23/09/02 בין התובע לבין אלי שרביט (להלן: "נתבע 1")  הרשום כמנהלה ובעל מניות של הנתבעת 3. חיים שרביט (להלן: "נתבע 2") רשום גם הוא כמנהל ובעל מניות בחברת ניר עדים מקבוצת חיים שרביט לעבודות הנדסה אזרחית בע"מ (להלן: "נתבעת 3").

לגישת התובע, התחייבו הנתבעים לשאת בשכר טרחה בגובה של 30,000 ש"ח בצירוף מע"מ (אשר אינו כולל אגרות והוצאות) וכן סך של 350$ כערכם בשקלים בעבור כל ישיבה החל מהישיבה הרביעית (להלן: "ההסכם הראשון") , וזאת בתמורה לייצוגם אל מול תביעה  אשר הגיש כנגדם בנק הפועלים ע"ס 350,393 ש"ח.

ביום 30/03/06 נחתם הסכם שכר טרחה נוסף בין הצדדים (להלן: "ההסכם השני")

אשר עניינו הסדרת שכר הטרחה בגין הגשת תביעה כספית כנגד הבנק על סך 2.5 מליון ש"ח. הנתבעים התחייבו  לשאת בשכר טרחה בגובה של 30,000 ש"ח בצירוף מע"מ (אשר אינו כולל אגרות והוצאות) וכן סך של 350$ כערכם בשקלים בעבור כל ישיבה.

לטענת התובע לשם ייצוג הנתבעים הושקעו שעות רבות ודיונים רבים. לאחר דיונים רבים המליץ בית המשפט על הסכם פשרה לצורך סיום המחלוקת. התובע וצוות משרדו עמלו רבות על הכנת הסכם הפשרה. לאור העובדה כי שכר הטרחה לא שולם וכן לאור התנגדותו הנחרצת של נתבע 2 להסכם הפשרה אשר בסופו של יום נחתם, ביקש התובע להשתחרר מייצוג.

לאחר שכל ניסיונות התובע לגבות את החוב האמור עלו בתוהו, לא נותר בידיו כל ברירה אלא להגיש תביעה זו כאשר סכום החוב צמוד ומשוערך ליום הגשתה.

הנתבעים הכחישו טענות התובע מכל וכל. לשיטתם, ההסכם הראשון הינו בעבור כתב הגנה ואילו ההסכם השני הינו בעבור כתב תביעה שכנגד.

לגישת הנתבעים הסכום אשר שולם בגין הייצוג בשני התיקים עמד על סך של 66,860 ש"ח. לגישת הנתבע 1 התובע לא העביר לידיו את מלוא החשבוניות, על אף כי בוצעו העברות בנקאיות על 2,000 ש"ח וכן 4,500 ש"ח.

לגישת הנתבע 1 התפטרותו של התובע בשלב כה קריטי של התיק היוותה את סתימת הגולל בעבור הנתבעים.

הנתבע טוען כי התנהלותו של התובע, אשר בתחילה הבטיח הרים וגבעות ולאחר תחילת הדיונים ביקש להגיע להסדרי פשרה, הוביל את התיק למבוי סתום. על אף הבעת חוסר הנוחות מהתנהלות הדברים בחר התובע להעלם מדברי הנתבעים.

בתאריך ה - 06/04/08 התקיים  בפני דיון מקדמי, בו, הוצע לצדדים כי יתנו לבית המשפט לפסוק בסכסוך דנן על דרך הפשרה בסכומים אשר ינועו בגבולות של 5,400 ש"ח  ובין 12,800 ש"ח.

ביום 13/04/08 הביע התובע את הסכמתו להצעת בית המשפט.

וביום 22/04/08 הביעו הנתבעים את הסכמתם להצעת בית המשפט.

דיון

הצדדים בחרו, בנסיבות  העניין, לקבל את הצעת ביהמ"ש ולהפקיד את ענייניהם בידי בית המשפט, על מנת שזה יפסוק בהם,  על פי הקבוע בסעיף 79 א' (א) לחוק בתי המשפט, לאחר טיעון קצר מכל צד.

יפה עשו הצדדים שהסכימו לסיים המחלוקת בדרך זו.

בכך שהצדדים הסמיכו את בית המשפט ליתן פסק דין בדרך זו, יש לראות את כל אחד מן הצדדים כמי שמבקש לסיים את הסכסוך שנתגלע בינו לבין חברו בדרך של פשרה ולא בהכרעה שיפוטית חדה ונוקבת. הסכמה זו מקפלת בתוכה את נכונותו של כל צד שלא לעמוד בתוקף על כל טענותיו בבחינת "ייקוב הדין את ההר" ואת נכונותו של כל צד להטות אוזן קשבת לטענות חברו.

המשפט מכיר בחשיבות ערך האמת, אך גם ביחסיותו של ערך זה. המשפט מתרחק מערכים מוחלטים ומחפש פשרה - המשקפת את מלוא המורכבות של הקיום האנושי - בין ערכים מתנגשים. דווקא החיפוש אחר ערכים - ובהם החיפוש אחר האמת - מביא את המשפט לצורך הדורש לאזן בין ערכים מתנגשים ( ראה אהרון ברק - על משפט שיפוט ואמת, משפטים כ"ז, (תשנ"ו) 11).   

כבר נקבע כי פסיקת בית המשפט בהליך לפי סעיף 79 א' איננה מוגבלת לד' אמותיו של הדין המהותי אלא גם לעקרונות ושיקולים של מוסר, חירות, צדק, שלום ויישור הדורים.