פסק-דין בתיק א 108511/01

1.       ביום 18.8.96 עת הלכה התובעת ברח' ז'בוטינסקי בבת ים הותקפה התובעת ע"י כלבו של הנתבע (להלן: "הכלב") אשר נשך אותה בעכוזה הימני. התובעת טופלה ע"י זריקה ואיחוי הפצע באמצעות "פרפרים".

2.       ביום 13.3.98 התנפל הכלב על כלבה של התובעת מבלי שהתובעת נפגעה מאירוע זה באופן פיזי.

אין מחלוקת בין הצדדים באשר לאירוע הראשון מיום 18.8.96 ולמעשה עפ"י הראיות שהוצגו לפני ובעיקר עדותה של התובעת ניתן, להתרשם כי נכונים דבריה גם באשר לאירוע מיום 13.3.98 והסתירות אותן העלה ב"כ הנתבע בסיכומיו אינן מהותיות כלל באשר לאירוע זה.

3.       אני סבור כי לנוכח שני האירועים המפורטים לעיל ניתן להתרשם באופן ברור כי נזקה של התובעת נגרם כתוצאה מהיזק על ידי כלב כמשמעותו בסימן ד' 1 לפקודת הנזיקין. לא התרשמתי כלל כי האירועים הללו מקימים הגנה כלשהי לנתבע עפ"י סעיף 41ב(1) לפקודת הנזיקין. התובעת הופתעה מתקיפת הכלב ותנועותיה הביעו פחד מהכלב ולא התגרות בו.

4.       לנוכח מסקנתי האמורה לעיל מובן שאין צורך להתייחס לטענה החלופית של התובעת בדבר רשלנות במחדל של הנתבע. ואולם בתמצית יאמר כי כל טענותיה של התובעת כעולה בסעיף 3 לסיכומיה מבססות גם טענה זו. יודגש כי מדובר בכלב מועד וזאת עפ"י התנהגותו כמפורט בשני האירועים הנ"ל וכעולה מעדותו של עד תביעה, פרדי קרביס (עמ' 19 שורות 17-22). שכן אף בנו הותקף ע"י כלבו של הנתבע וגרם לו לפציעה קלה. היותו של הכלב מועד חייבה שמירה ושימוש בכל האמצעים למנוע פגיעה בתושבים.

5.       הנכות הרפואית

          לנוכח פערים משמעותיים בחוות דעתם של פסיכיאטרים מטעם הצדדים מונה מומחה רפואי מטעם בית המשפט, ד"ר משה זוהר.

6.       ד"ר משה זוהר, מומחה בתחום הפסיכיאטריה קבע בחוות דעתו הראשונה מיום 12.12.99 כי לתובעת נותרה נכות רפואית זמנית בשיעור של 20% וזאת עד לחודש יוני 2000. התובעת הופנתה לטיפול פסיכותרפויטי למשך חצי שנה.

7.     בחוות דעת שניה מיום 20.6.00 נקבעה לתובעת נכות רפואית בשיעור של 15% לצמיתות. המומחה חזר על חוות דעתו בעדות שנמסרה בבית המשפט תוך שהוא מציין כי נכותה הרפואית של התובעת נגרמה כתוצאה משני ארועי התקיפה אותם לא ניתן להפריד. (עמ' 6 שורות 6-1).

8.       התרתי עדותו של ד"ר גוטמן מומחה בתחום הנפש מטעם הנתבע, ועפ"י עדותו אין מקום למתן אחוזי נכות כלשהם לתובעת באשר אין כל סימנים לפגיעה נפשית.

9.       המומחה מטעם בימ"ש, ד"ר זוהר, מציין כי בבדיקה שערך, גילתה התובעת סימני התרגשות בכל הקשור לאירוע התקיפה ע"י הכלב. סימנים אלה נקבעים עפ"י נסיונו הרפואי כדבריו. באשר לטענות התובעת בדבר הפרעות שינה, וכל הדברים המבוססים על דיווח הנבדק - הרי שאלה לא ניתנים לבדיקה. (עמ' 5 שורה 14).

10.     באופן עקרוני באשר לשיעור הנכות הרפואית נכון אני להסתמך על חוות דעתו של ד"ר זוהר וזאת על אף הרושם כי הקביעה בדבר סיוטים בלילה העדר שינה וחלומות בלהות הנם פרי דיווח התובעת בלבד. קיים פער משמעותי בקביעת שיעור הנכות הרפואית בין קביעת המומחה הרפואי מטעם בית המשפט למומחה מטעם הנתבע ואולם סבור אני כי אין מקום שלא לקבל קביעת המומחה הרפואי מטעם בימ"ש.

11.     הנכות התפקודית

          תביעתה של התובעת מבוססת על עדותה בלבד. התובעת העידה על השפעת הנכות הרפואית על תפקודה בחיי היום יום. מעדותה עולה כי קודם לאירוע התקיפה עסקה בפעילויות חברתיות שונות. התובעת למדה במכללה לביטוח בת"א וחייה היו רגילים לחלוטין. עקב תקיפתה ע"י הכלב בטחונה העצמי התערער ומנת חלקה היו סיוטים בלילות, פחד לצאת לרחוב או לעבודה ללא ליווי של בעלה ואמה. בשים לב לגילה הצעיר ובאופי נכותה הרפואית (תסמונת דחק פוסט טראומטי בעלת גוון דכאוני), סוברת התובעת כי נכותה הרפואית הינה תפקודית מלאה.

          כאמור, ראיות התביעה מתבססת בעיקר על עדותה של התובעת. התובעת נמנעה מלזמן עדים שיש בידם לתמוך בעדותה ולשפוך אור על טענותיה בדבר פגיעה ממשית בתפקודה היום יומי.

          כך למשל טוענת התובעת כי בגין אירועי התקיפה היו לה סיוטי לילה, חלומות זוועה וחוסר יכולת להרדם הן בביתה והן בבית הוריה. התובעת נמנעה מלזמן את אמה ובעלה להעיד בענין זה.

          זאת ועוד, התובעת טוענת שמאז האירועים הנ"ל, נמנעה מלצאת את ביתה ללא ליווי ונזקקה לליווי גם בעת חזרתה מעבודתה. התובעת נמנעה מלזמן את בעלה, חברה לעבודה ושכניה אלה שלדבריה ליוו אותה עקב פחדיה בגין האירועים נשוא התביעה. התובעת טענה וכך גם העידה כי עקב הפגיעה בכושרה לעבוד, פוטרה מעבודתה ונפגע קידומה בעבודה. גם כאן לא זומן ולו גורם כלשהו ממקום עבודתה שיש בידיו לתמוך בטענות התובעת.

          לא הובא עד שיש בידו לתמוך בגירסת התובעת בדבר פגיעה בתפקודה החברתי ובכלל זה מי מבני משפחתה, חבריה ומכריה.

          התובעת אף ציינה כי נגרמה לה צלקת מכוערת בעכוזה ועקב זאת נמנעת היא מללבוש בגד ים. מעדותה עולה כי זו תחושה סובייקטיבית בלבד. (ראה עדותה בעמ' 12 שורות 11-4). וכך גם בחוות דעת המומחים מטעם הנתבע המבטלים טענותיה בדבר קיומה של צלקת מכוערת. דומה שתחושתה הסובייקטיבית בענין זה רחוקה מהמציאות.