פסק-דין בתיק א 1085/00

ביום 26.05.2003 יצא מלפניי פסק דין, שקיבל את תביעת התובע באורח חלקי. ערעור על פסק הדין התקבל, ובית המשפט העליון הורה על השבת התיק 'לבית המשפט המחוזי, על מנת שימשיך בבירור התובענה על יסוד הקביעה העקרונית כי הליכי הסדר הזכויות במקרקעין לא שללו את האפשרות להכיר בהקדש לו טוענים המערערים' (ס' 12 לפסק הדין).

בעקבות הדברים הללו כינסתי את בעלי הדין, על מנת לשמוע מפיהם כיצד בדעתם להמשיך בבירור התובענה. ב"כ הנתבעים הודיע, כי ישקול אם להביא ראיות נוספות מטעמו. לפיכך הועדתי ישיבה לשמיעת ראיות. לקראת הישיבה הודיעו בעלי הדין, כי לבד מתצהיר משלים של מאיר כרסנטי מטעם הנתבעים - אין בדעתם להגיש עוד ראיות. הם ביקשו לסכם את טענותיהם בכתב, בטרם אפסוק את פסק הדין.

כעולה מפסק הדין של בית המשפט העליון, הדיון בתובענה הושב לכאן על מנת להמשיך את הבירור העובדתי בשאלת קיומו של הקדש. בהקשר זה עלינו לראות, האם יש בידי ההגנה להעלות את הטענה בדבר קיומו של הקדש כשאלה אינצידנטאלית בהליך כגון זה שלפנינו, או שמא ראוי להפנות את בעלי הדין להגיש עתירה מתאימה לפי סעיף 17(ג) לחוק הנאמנות. אם נגיע כדי כך, שקיומו של ההקדש אמנם יוכח, כי אז תישאל השאלה, זכותו של מי גוברת, זו של בית הכנסת מכוח ההקדש, או זו של התובע, מכוחו של הסכם הרכישה, והכל כשברקע עומד תום לבו של התובע בעת הרכישה. אגב שאלת תום לבו של התובע יש ליתן את הדעת לשאלה האם הוא ידע, בעת הרכישה, כי מי מבין מבני בית הכנסת שוכנים על החלקה, שזכויות בה הוא עמד לרכוש.

דא עקא, בעלי הדין בחרו שלא להביא ראיות נוספות. במאמר מוסגר אציין, כי תצהירו של מר כרסנטי שהוזכר למעלה אינו מוסיף דבר על דברים שכבר נשמעו בעבר בפניי. כל שהוא מוסיף - חוברת מהודרת אודות בית הכנסת. בכך אין כדי להוסיף נדבך ראייתי על דברים שהובאו קודם לכן. מכיוון שכך, אנו נותרים עם קביעות שעליי לקבוע בדבר קיומו של הקדש, על יסוד הנחיית בית המשפט העליון, לפיה הליכי ההסדר לא שללו את האפשרות להכיר בהקדש לו טוענים המערערים.

ובכן, הנחה זו, לפיה הליכי ההסדר לא שללו את קיומו של הקדש, הסכמתי להניח כבר בכתיבת פסק הדין, לשם הדיון ולטובת הנתבעים (ראו נא סעיף 6 לפסק הדין שלי), ותחת הנחה זו בחנתי את הוכחת קיומו של ההקדש, ולאחר ניתוח הראיות מצאתי, כי קיומו של הקדש שכזה לא הוכח (ראו נא סעיפים 7 עד 12 לפסק הדין). נוכח העובדה, כי ראיות נוספות לא הוגשו מאז לעניין ההקדש - אינני רואה עצמי חופשי לשנות מקביעתי זו, לפיה לא הוכח קיומו של הקדש.

נוכח תוצאה זו אליה הגעתי היתה השאלה, האם יש בידי ההגנה להעלות את טענתה בדבר קיומו של הקדש כשאלה אינצידנטאלית אם לאו, לחסרת רלוונטיות. מאותו טעם היתה גם שאלת תום לבו של התובע לחסרת רלוונטיות, ככל שהדברים צריכים להכרעה במתח שבין זכותם של הנתבעים בקרקע מכוחו של ההקדש - לבין זכותו של התובע בקרקע מכוחו של הסכם הרכישה. מכל מקום, ככל שיהא בכך צורך אביע את הדיעה שנמנעתי מלהביעה בכתיבת פסק דין (כך נהגתי כיוון שסברתי, כי אין אני צריך לקביעה שכזו): התובע ידע, בעת שרכש את הזכויות בחלקה, כי חלק ממבנה בית הכנסת אכן שוכן על החלקה. מסקנתי זו נגזרת הן ממהימנות עדותו של אשל ארמוני, שהעדפתיה על פני זו של התובע, והן מן הטעמים הרבים עליהם עמד בית המשפט העליון בפסק דינו. נהיר בעיני, כי התובע ידע, בעת הרכישה, כי בית הכנסת אמנם יושב על הקרקע, והוא בחר לרכוש את הקרקע בכל זאת, מתוך ידיעה כי יהא עליו להיאבק על מנת לממש את הזכות שרכש בקרקע. לא השתכנעתי, עם זאת, כי התובע ידע אודות קיומה של זכות (מכוח הקדש או מקור אחר) בידי בית הכנסת, שמכוחה שוכנים חלק ממבני בית הכנסת על החלקה, שזכויות בה הוא עמד לרכוש.

סיכומם של דברים, ראיות חדשות להוכחתו של הקדש לא הובאו בפניי. על כן אין בידי לשנות מקביעתי, זו שנסמכה על ניתוח הראיות כפי שראיתין אנכי, לפיה לא הוכח קיומו של הקדש. מכיוון שכך - אין עוד מקום לדיון בשאלת המתח שבין הזכויות (הבלתי מוכחות) של בית הכנסת, לבין אלו של התובע מכוח הסכם הרכישה. מטעם דומה אין גם רלוונטיות לידיעתו של התובע אודות הפלישה, משהמסקנה היא, שקיומו של ההקדש לא הוכח. מכל מקום, ידיעה שכזו היתה אצל התובע. ידיעה אודות קיומו של הקדש, או מקור אחר של זכות לפיה שוכנים מבני בית הכנסת על החלקה, לא היתה אצל התובע.

פסק הדין מיום 26.5.2003 נותר, איפוא, על כנו, כפוף לתיקון עליו הורה בית המשפט העליון בסיפא לסעיף 7 לפסק דינו.

ניתן היום כ"ה בסיון, תשס"ו (21 ביוני 2006) בהעדר הצדדים.

המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים.

001085/00א  054 מאיה אסראף התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: