פסק-דין בתיק א 108342/99

1.            התובע יליד 21.9.65, הינו חקלאי ונהג מיכלית אשר נפגע ביום 17.7.99 בתאונת דרכים, עת נהג במכונית מס' רישוי 16-589-80 אשר השימוש בה מבוטח בידי הנתבעות. הצדדים אינם חלוקים בשאלת החבות לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 אולם חלוקים בשאלת הנזק.

בתאונה נחבל התובע בברך ימין, ביד ימין ובצלעות והועבר לבית החולים בבאר שבע, שם נמצא פצע קרוע באספקט קדמי של ברך ימין, כ- 2 ס"מ עם פתיחה מלאה של מפרק הברך, עם הגבלה בתנועתיות ונמצא שבר של קצה המקורב של הפיקה הימנית.

בעקבות כך נותח התובע ושוחרר מבית החולים ביום 21.7.99 (5 ימי אישפוז) עם הוראות להליכה עם הליכון או קביים ופיזיותרפיה.

יומיים לאחר שחרורו מבית החולים התלונן על כאבים עזים בברכו שאינם מגיבים למשככי כאבים.

ב- 6.8.99 הגיע התובע לחדר מיון עם תלונה של גלי זרם בזרוע, אולם לא זכר אם נפגע בזרועו בתאונת הדרכים שהתרחשה ב- 17.7.99. הבדיקה הנוירולוגית הייתה תקינה אולם היה דיווח סובייקטיבי של תחושה ירודה באספקט המדיילי והלטרלי גם יחד  ללא רגישות ממוקמת.

2.            האורטופד פרופ' סודרי מיכאל, מונה בהסכמת הצדדים כמומחה רפואי מוסכם. בחוות דעתו מיום 6.4.01, מציין המומחה כי לפי ממצאי הבדיקה הקלינית של הברך, קיימות חריקות קלות עם כאבים בסוף טווח הכיפוף. הברך מעט חמה עם תפליט קל וכמו כן נמצאה חוסר יציבות קלה, הקשורה בחלקה גם לדלדול שרירים. בצילומי הרנטגן של הברך נראה כי המשטח המפרקי של הפיקה שמור. המומחה קובע כי לתובע נכות צמיתה בשיעור 10% לפי סעיף 35(1)ב בגין השפעה קלה על כושר הפעולה.

פרופסור סודרי מצא כי לתובע קיימת אי יציבות מזערית והשפעה קלה על כושר העבודה, אולם הנתבעת טוענת כי המומחה היה צריך לקבוע נכות בשעור של 0% בהתחשב בטווח התנועות של הברך. 

טענה זו אין לקבל מאחר וברקע קיימת אי יציבות של הברך ואין הדבר קשור כלל לטווח התנועה, אשר יכול והוא אינו מגביל את התובע בתיפקוד היום יומי. 

3.            מאחר והמדובר בתאונת דרכים שהינה גם תאונת עבודה, הגיש התובע תביעה למוסד לביטוח לאומי וגם שם נקבעה נכותו בגין התאונה בשיעור של 10%.

לתובע שולמו על ידי הביטוח הלאומי דמי פגיעה בסך 10,982 ש"ח ביום 18.6.00 וכן מענק נכות בסך 21,420 ש"ח נכון ליום 4.11.02.

שכרו הרבע השנתי לפי אישור המוסד לביטוח לאומי מיום 29.1.03 מגיע כדי 10,377 ש"ח .

4.            התובע הינו בעלים של מיכלית דלק והוא אשר נוהג עליה.

את עבודתו מבצע דרך "חלד" חברה להובלת דלק בע"מ וכל הכנסותיו מהמיכלית עוברות דרך הנהלת החשבונות של החברה.

את הכנסותיו והוצאותיו ניתן ללמוד מדוחות ההכנסות מינואר 1999 ועד ספטמבר 2004 (נ/1).

5.            התובע בתצהיר עדות ראשית מציין כי הוא מוגבל בהליכה ממושכת, ישיבה, טיפוס על סולם המיכלית. הוא מרגיש לחץ רב בברך ועל אף הכאבים, מכריח עצמו לתפקד וזאת על מנת שלא להפסיד את מקור פרנסתו.

                בחקירתו הנגדית מציין התובע כי החל לעבוד כנהג מיכלית בשנת 1993, כאשר קודם לכן, מאז 1986 עבד בחקלאות במשק של הוריו.

                בשנת 1994 עקב פציעה לא עבד מספר חודשים ועם מחלתה של אמו בשנת 1997 הפסיק לעבוד על המיכלית ואת עבודתו על המיכלית עשה כנהג שכיר. אז החל לעבוד במשק אשר בו 250 דונם ולול של 3000 מטילות. את המיכלית הפעיל נהג שכיר אשר משכורתו משולמת באמצעות "חלד", החברה להובלת דלק.

                התובע טוען כי כתוצאה מהתאונה דנן לא עבד 7 חודשים ולאחר מכן חזר לעבוד חלקית כ-4-5 שעות ביום, בעבודות חקלאיות קלות דוגמת נהיגה בטרקטור. התובע מציין כי מאז לא יכול היה לחזור לעבודה הפיזית הקשה במשק כגון סחיבת שקי דשן או צנרת ולכן חזר לנהוג על מיכליתו וזאת מיולי 2000.

משנת 2000, התובע חזר לעבוד על משאיתו והפסיק לעבוד בחקלאות. הוא התחתן באותה שנה ולאחר מכן נולדו לו 2 ילדים.

לדבריו, עבודתו הינה של 8 שעות בממוצע ביום, אולם הוא יכול לעבוד גם 12 שעות עם הפסקות. לדבריו נסיעה של כ- 70 - 100 ק"מ ההכנסה בגין הובלה שכזו הינה 1,500 ש"ח.

לדברי התובע מאז שחזר לנהוג על המיכלית צריך הוא ללחוץ עם כף רגל ימין על דוושת המאיץ ועל דוושת הבלם ואז גוברים כאבים בברך. כתוצאה מכך עליו לעשות הפסקות רבות יותר במהלך כל נסיעה.